English
 
 
         חפש באתר
   
 
                                                                         
 
 
 
  מתנות לאירועים ברסלב בשפה שלך


 

ליקוטי מוהר''ן עם פירוש נעימות נצח חלק א' (תורות א'-ט')

    [ ]    הקדמה. תורה זו נאמרה בד' באייר, ה'תק"ע. ארבעה ימים קודם לכן, בליל שבת, אירעה בעיירה ברסלב שרפה גדולה אשר כילתה כמעט את כל בתי התושבים, וביתו של רבי נחמן בתוכם. ביום ראשון קיבל הרבי תשובה חיובית על שאלת מעברו לעיירה אומן. בעבר הביע הרבי את רצונו להיקבר בבית העלמין באומן, שבו נקברו רבבות יהודים שמתו על קידוש השם בטבח שאירע שם בשנת תקכ"ח, ולשמע התשובה החיובית האדימו פניו. רבי נחמן הבין שהודעה זו היא מסר משמים המורה לו שימיו מתקרבים לקצם (ימי מוהרנ"ת מה; באש ובמים קעה). הוא יצא לאומן ביום שלישי, ובמהלך המסע אמר רבי נחמן למלוויו תורה זו (ראה חיי מוהר"ן קפה, קפט). המיוחד שבעיתוי זה יתבאר בהמשך. 
הקדמה זו לא הופיעה במהדורה הראשונה של ליקוטי-מוהר"ן, אשר נדפסה בתקס"ח, כיוון שהתורה נאמרה רק שנתיים לאחר מכן. כפי הנראה היא נכללה על-ידי ר' נתן לראשונה במהדורה הראשונה של חלק ב של ליקוטי-מוהר"ן ('ליקוטי-מוהר"ן תניינא'), בשנת תקע"א, שנה לאחר הסתלקותו של רבנו.
לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה' 
הִתְגַּלּוּת נִפְלָא מִסּוֹד גְּדֻלַּת הַתַּנָּא הָאֱלֹקִי 
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי זַ"ל:
    [ ]    רבי שמעון בר-יוחאי, או רשב"י, היה תלמידו המובהק של רבי עקיבא ואחד מחשובי התנאים בזכות עצמו. הוא חיבר גם את ספר הזוהר הקדוש (שהושלם על-ידי בני חבורתו), וגם את 'ספרי', מדרש על החומשים במדבר ודברים. האר"י מעיר שמכל תלמידיו של רבי עקיבא, רשב"י היה הקרוב אליו והמזוהה עמו ביותר. כך התאפשר לרבי שמעון, יותר מלכל אחד אחר, להכיר את מעמקי הנסתר שבתורה ובקבלה ולגלותם (ראה שער הגלגולים כו, דף עא). בירושלמי (סנהדרין א: ב) מסופר שכאשר מינה רבי עקיבא קודם פטירתו את תלמידיו, הוא אמר "ישב רבי מאיר תחילה". לשמע הדברים, ממשיכה הגמרא: "נתכרכמו פני רבי שמעון. אמר לו רבי עקיבא: דייך שאני ובוראך מכירין כוחך". 
הגמרא מספרת גם כי לרבי עקיבא היו 24,000 תלמידים, כולם תלמידי-חכמים גדולים בזכות עצמם. עם זאת, תוך תקופה קצרה – שלושים ושלושה ימים בספירת העומר – מתו כולם, משום שלא נהגו כבוד איש ברעהו. במותם נותר העולם ללא תורה, עד שבא רבי עקיבא ולימד חמישה תלמידים חדשים: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר-יוחאי ורבי נחמיה. הודות לחמישה צדיקים אלה, שהיו מאוחר יותר לחכמי המשנה, נשמרה התורה בעם-ישראל (יבמות סב, ב; סנהדרין פו, א). ר' נתן מסביר כי מה שחסר, בשל העדר חברות ואחדות בין 24,000 תלמידיו של רבי עקיבא, הושלם על-ידי רבי שמעון בר-יוחאי ותלמידיו. הזוהר משבח פעמים רבות את החבורה הקרובה והמלוכדת הזו ומבהיר שהאהבה ששררה ביניהם היא אשר אפשרה לרבי שמעון לגלות את הלימוד הפנימי של תורת הנסתר. במובן זה, מוסיף ר' נתן, רשב"י ותלמידיו היוו תיקון לאלו שמתו (ליקוטי הלכות, ראש-חודש ו; ראה הגדת ברסלב, נספח ג: ל"ג בעומר: בשבחי רבי שמעון).
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הִבְטִיחַ שֶׁלֹא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל עַל יָדוֹ. כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לַכֶּרֶם בְּיַבְנֶה 
    [ ]    כשהיה בית-המקדש קיים, שכנה הסנהדרין – בית-הדין העליון של עם-ישראל – בסמוך לו, בלשכת הגזית. עוד לפני חורבן המקדש (ג'תתכ"ח), אילץ הכיבוש הרומאי את הסנהדרין להיטלטל עשר פעמים ממקום למקום, תחת הנהגתו של ראש הסנהדרין (ראה ראש-השנה לא, א). יבנה שימשה פעמיים כמקום משכנה של הסנהדרין. הפעם הראשונה הייתה בחייו של רבי יוחנן בן-זכאי. עם מותו, עברה הסנהדרין לאושא, תחת נשיאותו של רבן גמליאל. עשר שנים מאוחר יותר, חזרה הסנהדרין, עדיין תחת נשיאותו של רבן גמליאל, ליבנה. הסנהדרין של רבן גמליאל כללה את רבי אליעזר, רבי יהושע, רבי עקיבא וחבריו, עשרת הרוגי המלכות. (חמשת ממשיכיו של רבי עקיבא היו עדיין תלמידים באותה עת.) אילוצה של הסנהדרין לנדוד שוב ושוב, היה חלק מניסיונה של האימפריה הרומית להכחיד את דת ישראל על-ידי עקירת מרכזי התורה. נשיאי הסנהדרין, צאצאי בית המלך דוד, נחשבו במיוחד כאויבים בעיני הרומאים, שכן הם ראו בנשיאים אלו סמל לעצמאות יהודית ריבונית, ומשום כך נחשבה מנהיגותם הנמשכת כאיום על האימפריה (גלויות סנהדרין). 
אָמְרוּ: עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל', 
    [ ]    לאחר חורבן בית-המקדש, הטילו הרומאים גזירות קשות על עם-ישראל, ובכללן איסור על לימוד תורה, שמירת שבת, טהרת המשפחה ומילה – כולן מצוות ששמרו על החברה היהודית כנבדלת מהכובש הרומאי. אפילו קיומן של מצוות שלא היו כל-כך גלויות – כמו תפילין, מצה ולולב – גרר אחריו עונש מוות (ראה שבת קל, א; מכילתא יתרו ו). משום כך נודע דורו של רבי שמעון כדור שמד (חורבן ונטישת האמונה), ובמהלכו סבלו היהודים ללא הרף מידיהם של כובשיהם הרומאים. לאחר שנוכחו בחורבן ובזעזוע שספג אורח החיים היהודי תחת ידיו המדכאות של הכובש הרומאי, ניבאו מנהיגי הדור, 'רבותינו', כי הסבל והדיכוי יובילו גם לשואה רוחנית ואפילו להתבוללות, כלומר: לשכחה מוחלטת של התורה והמצוות (ראה הרי"ף על עין-יעקב, שבת קלח, ב). החכמים הסתמכו על דברי הנביא (עמוס ח יא יב) "הנה ימים באים נאֻם ה' אלהים, והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמֹע את דברי ה', ונעו מים עד ים, ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה', ולא ימצאו".
וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי שֶׁלֹא תִּשְׁתַּכַּח. שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ". 
    [ ]    רבי שמעון ניצב לבדו כנגד מנהיגי תקופתו באמונתו שהתורה לא תישכח לעולם. הוא ביסס את עמדתו על הפסוק (דברים לא כא): "כי לא תשכח מפי זרעו". הפרשנים מסבירים כי אותם חכמים הבינו פסוק זה כמתייחס לשירת משה בלבד (האזינו, דברים לב). רק שירה זו תישאר לנצח בקרב עם-ישראל, ולא שאר התורה. רבי שמעון, לעומתם, ראה פסוק זה כמתייחס לתורה כולה. אמת, הוא הודה, יבואו ימים שבהם התורה לא תופיע במלוא בהירותה, בשל כל המחלוקות ואי-ההסכמות בין תלמידי החכמים, וזהו הרעב והצמא לדבר ה' עליו מדובר בפסוק. אבל התורה עצמה, כמכלול, לא תישכח. רבי נחמן יסביר מיד מאין שאב רשב"י את ביטחונו זה, בניגוד לכל גדולי החכמים. 
מתעוררת השאלה האם ויכוח זה, אודות עתידה של התורה, התרחש כאשר שהתה הסנהדרין ביבנה, או מאוחר יותר, לאחר שהסנהדרין עברה לאושא בפעם השנייה, ומשם הלאה לשפרעם. הדעת נותנת שסביר יותר שהדבר אירע כאשר הסנהדרין שהתה בשפרעם, בעת שרבי שמעון כבר הוכר כאחד המנהיגים היהודים החשובים, אפילו על-ידי הרומאים, אשר ביקשו להרגו (ראה שבת לג, ב). שכן, ביבנה היה רבי שמעון רק אחד מתלמידי רבי עקיבא, גם אם מהגדולים והחשובים שבהם (ראה ברכות, כח, א). לכן פחות מתקבל על הדעת שרבי שמעון התייצב באותה העת כנגד גדולי הדור. עם זאת, אם אכן כך היה, הצהרתו של רבי שמעון מקבלת משמעות חזקה אף יותר. בביטחונו הרב בפירושו לפסוק, אפילו במעמדו זה, הוא חפץ לקרוא תיגר על ההשקפה אשר רווחה בימיו. 
וְכַמְבֹאָר בַּזֹּהַר: 'בְּהַאי חִבּוּרָא דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְקוּן בֵּהּ מִן גָּלוּתָא'.
    [ ]    ציטוט זה מופיע ב'רעיא מהימנא' (זוהר ח"ג נשא קכד, ב), השם שניתן לחלקי הזוהר אשר התגלו על-ידי משה רבנו, "הרועה הנאמן", כאשר הוא ירד לישיבתו של רשב"י ולימד שם. הדברים נאמרו על-ידי אליהו הנביא, במהלך דיון בדיני סוטה (אשה שנחשדה בחוסר מוסריות), שטענת חפותה יכולה להיבדק במבחן המים המרים (במדבר ה יא לא). הנביא מדמה את עם-ישראל בגלות לסוטה – הם נבחנים באמצעות מרירותה של הגלות כדי לקבוע האם הם נותרים נאמנים לה' או לא. הוא מייחס גם את הניסיונות והפורענויות שסובל עם-ישראל להשפעת עץ הדעת-טוב-ורע, שבגללה נטמע הערב-רב בעם-ישראל, כך שהיהודים עצמם מעורבים מטוב ורע, מתוק ומר. אלה השורדים את הגלות כשאמונתם נותרת בלא פגע – כלומר, הם מקבלים אותה כאמצעי להיטהרות והזדככות – ייעשו קשורים לה'. בניגוד להם, הנכשלים בכך הם אלה אשר טעמו את טעם המים המרים של הגלות ונפלו עוד יותר באמונתם – נשמות אלה יאבדו, ולא ישובו לארץ-הקודש בעת קיבוץ הגלויות. 
אליהו הנביא ממשיך: אבל ישנם אלו ש"אכלו" מפרי עץ החיים, וכך השיגו תובנות עומק. אלו הם סתרי התורה (קבלה), זוהרא דבינה (=הזוהר של ספירת בינה), שהנו שורש התשובה. אלה שהשיגו זאת, אינם צריכים להיבחן על-ידי מרירות הגלות (משום שעל-ידי הנסתר שבתורה הנשמה מיטהרת ומתנקה מכל תערובת). לכן, בהגיע העת שבה יטעמו כל ישראל מעץ החיים – ספר הזוהר – הם ייגאלו מהגלות בשובה וברחמים (ולא באמצעות המרירות האופיינית לדרך הלימוד של קושייה ותירוץ, הקיימת אצל לומדי התורה הנגלית בלבד). (זוהר ח"ג קכד, ב; ראה מתוק מדבש).
הואיל ותורת הנסתר מתייחסת לעץ החיים, התורה הנגלית מתייחסת לעץ הדעת טוב-ורע. הדבר נכון במיוחד לגבי התורה שבעל-פה (המשנה והתלמוד). התורה הנה טהורה בכל מובן, אך כיוון שהתורה שבעל-פה עוסקת במותר ובאסור, בכשר ובפסול, בטהור ובטמא – בטוב ורע – היא קרובה, באופן יחסי, לעץ הדעת-טוב-ורע. הדבר אינו אומר שעל יהודי להימנע מלימוד התורה הנגלית. ההיפך הוא הנכון. רק באמצעות לימוד זה אפשר להגיע לרמות גבוהות של הטוב ולהימנע ממידות רעות ומהרע בכלל. תהליך טיהור זה הנו הכרחי. הדבר סולל את הדרך לרמות גבוהות יותר של התורה, פנימיות התורה, המכילה את רזי הקבלה. הנסתר מאיר את הכוונה הפנימית של חוקי התורה ומושגיה, ויש לו הכוח ליצור קשר הדוק יותר בין היהודי וה', שבעצמו הנו נסתר מכל נסתר. עם בואו של המשיח, ייכנע הרע לחלוטין. זאת משום שהנסתר שבתורה, עץ החיים, יתגלה לכול. השגה והבנה של סתרי התורה זהה עם השגה והבנה של האלוקות הנסתרת, אשר תתרחש בבוא המשיח. גילוי רצון האל, מעצם הגדרתו, יחשוף לעין-כול את הכזב שברוע. תורת הנסתר היא, אם-כן, האמצעי להכנעה גמורה של הרוע. כוח נסתר זה של התורה, הנמשך מגבהים עליונים, הוא אשר השיג רבי שמעון, והעביר לדורות הבאים. מה שגילה ולימד אִפשר לעם-ישראל לחפש ולמצוא את האלוקות גם במקומות הנסתרים ביותר. לכן היה זה רק רבי שמעון – האיש שקיבל רשות ממרום לגלות את סתרי התורה – שיכול היה לקבוע בוודאות כי התורה לא תישכח מעם-ישראל.
ר' נתן מקשר זאת עם דברי חז"ל (אבות ה: א), שהעולם נברא בעשרה מאמרות, שהראשון שבהם היה "בראשית" (ראה מגילה, כא, ב). דהיינו: הפרק הפותח של חומש בראשית כולל עשרה מאמרות (ציוויים ודיבורים), שכל אחד מהם הוא ביטוי מילולי של אחד משלבי הבריאה. עם זאת, עיון מדוקדק בפסוקים יגלה כי המילה "ויאמר", המקדימה כל אחד מהמאמרות, מופיעה רק תשע פעמים. חכמינו דרשו זאת (ראש-השנה לב, א) ואמרו שהמילה הראשונה, "בראשית", אף היא מאמר, המאמר הנסתר. בעוד תשעת המאמרים הגלויים מבטאים את האלוקות, ומתייחסים לזכירת התורה, המאמר הנסתר מציין את שכחת התורה, כאשר היא נסתרת מהאדם. עם זאת, המאמר הנסתר הוא הראשון מבין עשרה, והגבוה מכולם. ככזה, כולל המאמר הנסתר את כל האחרים, ואפילו את היבטי הבריאה הרחוקים מאוד מה'. כיוון שרק האור הבא משיא הרוממות, יכול להאיר כל הדרך למטה, עד הנקודה הרחוקה ביותר. אם יבקש אדם את אותו אור נסתר, המאמר הנסתר, יוכל לחזור מיד אל ה' (תורת נתן א). המאמר הנסתר מקיים את העולם גם כאשר נשכחת התורה, ותשעת המאמרות לא יכולים עוד לקיימו. בהקשר שלנו, מאמר נסתר זה מתייחס לסתרי התורה/ספר הזוהר. הן "בראשית" והן תורתו של רשב"י נמשכים וכוללים אפילו את הרחוק מן הקדושה.
וְעַתָּה בּוֹא וּרְאֵה וְהָבֵן, נִפְלְאוֹת נִסְתָּרוֹת שֶׁל תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה. כִּי עַל כֵּן סָמַךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עַצְמוֹ עַל זֶה הַפָּסוּק "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ". כִּי בֶּאֱמֶת בְּזֶה הַפָּסוּק בְּעַצְמוֹ. מְרֻמָּז וְנִסְתָּר סוֹד הַזֶּה. שֶׁעַל-יְדֵי זַרְעוֹ שֶׁל יוֹחַאי. שֶׁהוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. עַל יָדוֹ לֹא תִּשְׁתַּכַּח הַתּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל.
    [ ]    כאן מציג רבי נחמן את התובנה הראשונה של השיעור: בחירת הפסוק לא הייתה מקרית. למעשה, בתוך הפסוק עצמו טמונה ההוכחה שדווקא בזכות רבי שמעון והזוהר, לא ישכח עם-ישראל את התורה, ויזכה להיגאל מהגלות. 
כִּי סוֹפֵי תֵּבוֹת שֶׁל זֶה הַפָּסוּק כִּי לֹּא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ הֵם אוֹתִיּוֹת יוֹחַאי וְזֶה שֶׁמְּרַמֵּז וּמְגַלֶּה הַפָּסוּק. כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ, מִפִּי זַרְעוֹ דַּיְקָא הַיְנוּ מִפִּי זַרְעוֹ שֶׁל זֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא מְרֻמָּז וְנִסְתָּר בְּזֶה הַפָּסוּק. שֶׁהוּא הַתַּנָּא יוֹחַאי. 
    [ ]    זרעו של מי? זרעו של זה אשר שמו רמוז באותיות הסופיות של כל אחת ממילות הפסוק – 'יוחאי'. זרעו, כמובן, הוא רבי שמעון עצמו. 
כִּי עַל-יְדֵי זַרְעוֹ שֶׁל יוֹחַאי שֶׁמְּרֻמָּז בְּזֶה הַפָּסוּק בְּסוֹפֵי תֵּבוֹת כַּנַּ"ל. שֶׁהוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. עַל יָדוֹ לֹא תִשָּׁכַח הַתּוֹרָה. כִּי בְּזֹהַר דָּא יִפְקוּן מִן גָּלוּתָא כַּנַּ"ל. 
    [ ]    כיוון ששמו של רבי שמעון מרומז בפסוק "כי לא תשכח מפי זרעו…" יכול היה לעמוד מול החכמים, למרות מעמדם הרם, ולטעון שהתורה לא תישכח. מהי הערבות לכך? "מפי זרעו", כלומר: הדבר מובטח על-ידי הלימוד והגילוי שיבואו מפיו של זרעו של יוחאי. הודות לזוהר, יהיה עם-ישראל ראוי להיגאל מהגלות. 
ר' נתן כותב: רבי שמעון עשה מאמצים עצומים כדי לגלות את רזי התורה העמוקים ביותר, במיוחד אלו המצויים באידרא רבא, אידרא זוטא וספרא דצניעותא – כולם חלקים מן הזוהר. חלקים אלו מסבירים את נסתרות ראשית הבריאה, לרבות שבירת הכלים ובניין הפרצופים האלוהיים שהתחולל לאחריה. מעל לכול, תורתו של רשב"י מוכיחה שלמרות הנפילה והפגמים הנובעים משבירת הכלים, התיקון עדיין אפשרי – על-ידי גילוי סתרי התורה. משום כך נאמר על רבי שמעון ותלמידיו כי הם היו התיקון של 24,000 תלמידי רבי עקיבא שנפטרו (הערה ב). אמנם, תלמידים אלה למדו את רזי התורה העמוקים, כולל שבירת הכלים, ברם, הבנתם את התיקון שלאחריה לקתה בחסר. כך מובן מדוע חזו חכמי דורם כי התורה תישכח על-ידי עם-ישראל – כפי שמסומל בכלים השבורים של הבריאה. רבי שמעון, לעומתם, היה בקי בתורת התיקון ולכן יכול היה להכריז שהתורה לא תישכח (תורת נתן ב).
וְדַע שֶׁסּוֹד רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּעַצְמוֹ הוּא מְרֻמָּז בְּפָסוּק אַחֵר. 
    [ ]    בפסוק הראשון, מרומז רשב"י רק כזרעו של אביו, רבי יוחאי. כאן מציג רבי נחמן תובנה שנייה: פסוק שמרמז על רבי שמעון עצמו.
כִּי דַּע כִּי הַתַּנָּא הַקָּדוֹש רַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא בְּחִינַת: "עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִית" – רָאשֵׁי-תֵּבוֹת שִׁמְעוֹן וְכוּ': 
    [ ]    האותיות הראשונות של הפסוק מספר דניאל (ד י) יוצרות את המילה 'שמעון'. דבר זה, אומר רבי נחמן, מרמז על לא אחר מאשר רבי שמעון בר-יוחאי. יותר מכך – הקשר אינו מוגבל רק לראשי-תבות אלה. הפסוק מדבר על אודות המלך נבוכדנאצר הרשע. לנבוכדנאצר היה חלום: עץ יפה הנמשך עד השמים. העץ, עמוס בפרות, היה גדול מספיק כדי לספק קיום ומחסה לכל הנבראים. נבוכדנאצר מתאר כיצד "מלאך קדוש, שליח משמים" קורא להשמדת העץ… דניאל נקרא להסביר את החלום. העץ, אמר דניאל, הנו נבוכדנאצר עצמו, שליט העולם כולו, שכל צורות החיים תלויות בו לשם קיומן והגנתן. עם זאת, בשל חטאיו, נבוכדנאצר "ייגדע" ויענש. הוא יהפוך לחיה לתקופה של שבע שנים. מי הוא המלאך הקורא להשמדת העץ-נבוכדנאצר? המלאך הקדוש, מגלה רבי נחמן, מרמז על רבי שמעון. בקטע שצוטט קודם לכן מהזוהר (הערה ו), אנו רואים שכוח הרע "ייגדע" ויושמד על-ידי סתרי התורה/עץ החיים. הן בתלמוד (שבת לג, ב) והן בזוהר הקדוש (ח"ג, ט, ב; קו, ב; תיקוני-זוהר תיקון כא, דף סא, ב וכו') אנו רואים כיצד רבי שמעון נאבק שוב ושוב בכוחות הרע. לכן, בחירת רבנו בפסוק זה מבוססת על יותר מאשר ראשי-תבות בלבד. הרמז שבפסוק מקיף גם את משימתו של רבי שמעון בעולם-הזה – גילוי האלוקות באמצעות גילוי סתרי התורה, שכתוצאה ממנו הרע ייכנע. 
הפרשנים (רש"י, מצודת דוד ואחרים), מצביעים על כך שהמילה 'עִיר' אשר מתורגמת כאן כ'מלאך', פירושה המילולי הוא 'ער'. זאת משום שהמלאך לעולם ער – לעולם מודע, ער, לאלהיו (ראה תורת נתן ג). המילה 'קדיש', מתייחסת גם היא למלאך, שקדושתו לעולם לא נפגמת. רבי נחמן מלמד ש"ערנות" רוחנית היא תנאי להגברת המודעות והקדושה, כי מי ש"ישן" אינו יכול לקוות לדעת-אלקים גדלה והולכת. מושגים אלה, המופיעים בליקוטי-מוהר"ן ח"א ס (סעיפים ג ו), מבוססים על דברי רבי שמעון ביחס לתורת הנסתר, סוד עתיק יומין. לכן, ההתייחסות דווקא אל רבי שמעון כ"עיר וקדיש", איננה מקרית. מאידך, השגותיו ומודעותו הגבוהה של רבי שמעון, עשו אותו רגיש במיוחד לסבלם של היהודים בגלות, כפי שהעניקו לו גם את היכולת להביא מזור למצוקתם על-ידי גילוי סתרי התורה.
XXX
לאחר שגילה את התורה המופלאה אודות רשב"י ואביו יוחאי, הוסיף רבי נחמן: "ועכשיו יש 'נחל נובע מקור חכמה' (משלי יח ד)…" (חיי מוהר"ן קפט).
דברי הרבי ביחס ל"נחל נובע מקור חכמה" הנם רמז על עצמו. לאחר שהראה כיצד שמותיהם של רבי שמעון ושל רבי יוחאי רמוזים בפסוקים, ציטט רבי נחמן פסוק שראשי-התבות שבו מצטרפות לשמו שלו – 'נחמן'. 
כדי להבין טוב יותר את דבריו אלו של רבי נחמן, ואת חשיבותם כחלק מההקדמה ל'ליקוטי-מוהר"ן', נטה אוזננו לסיפור הבא (כוכבי אור, כת"י הרב מטשהערין ז"ל, עמ' קסו):
אדם אחד, מחסידי ברסלב, מצא עצמו פעם כשהוא לבדו בעיר רחוקה, בלי מכר או קרוב, ובלי מקום ללינת לילה. הוא הלך לביתו של הרב המקומי, אדם שנודע לא רק בזכות שמו הטוב, אלא גם בשל למדנותו בתורה וידיעותיו בקבלה. עם הגיעו, הבחין החסיד בעותק של 'ליקוטי-מוהר"ן' מונח על שולחנו של הרב, ומיד שאלו מניין השיג את הספר. 
"האם אתה מכיר את הספר הזה ואת מחברו?" השתומם הרב. 
"הכרתי את המחבר. אני חסיד ברסלב". 
"האם אתה מבין מה כתוב בו?" שאל הרב.
"כמידת יכולתי", השיב החסיד.
"לדעתי", אמר הרב, "איש אינו יכול להשיג באמת יצירה זו. הבט בהקדמה. מה מקומה של תורה זו כפתיחה לליקוטי-מוהר"ן?"
"אמור לי אתה", ענה החסיד. 
"נראה שרבי נחמן רומז כאן שיש בו נשמת רשב"י", השיב הרב. "כי השם 'שמעון בן-יוחאי' הוא בגימטרייה 553, כמו השם 'נחמן בן שמחה'" (שיחות וספורים, עמ' קסו). 
הסברו של רב זה הוא רב תוכן בפני עצמו. כמוהו ראוי לציין את ההקבלות השונות בסיפור חייהם של שני צדיקים אלה. 
כאשר הלך רבי נחמן לעולמו, כחמישה חודשים לאחר שאמר תורה זו, הוא היה רק בן שלושים ושמונה וחצי. למרות גילו הצעיר יחסית, הוא היה רבם של תלמידי-חכמים מוכשרים, יראי שמים, שבחלקם היו מבוגרים ממנו בשנים רבות. למרות ההתנגדות אליו, נחשב הרבי כאחד 'הזקנים' של זמנו. ההקבלה לרבי שמעון ברורה. הוא היה תלמיד צעיר בלבד כאשר נתן את הבטחתו שהתורה לא תישכח. היותו הבולט מבין תלמידיו של רבי עקיבא הייתה ידועה, עד כדי כך שבמקרה שלו, לא היה זה בלתי הולם שצעיר כמוהו ינקוט עמדה כה מנוגדת לחכמים המבוגרים ממנו בשנים רבות. 
רבי נחמן חי לפני כמאתיים שנה, תקופה שבה שטף את העולם נחשול של כפירה. עבור יהודי מזרח אירופה התבטא הדבר בהתפשטותה של תנועת ההשכלה, שפעלה כנגד יהדות התורה המסורתית. ההטפה לרעיונות הכפירה, שנעשתה על-ידי אלו שראו צורך בכך שהיהודים "ירחיבו את גבולם" ויתאימו עצמם לעולם המשתנה סביבם, איימה על הגרעין הקשה של האמונה היהודית. רבי נחמן נוכח בכך, וחזה את ההתבוללות העצומה והריחוק מהתורה, אשר נבעו מהשפעותיה של התנועה המכונה 'השכלה'. במובנים רבים, הייתה תקופה זו דומה מאוד ל'דור השמד' של רבי שמעון (הערה ד). המזימה שתכננו הרומאים ביחס לעם-ישראל הייתה לגרום להתבוללות עצומה ולעקירת התורה. כאשר רשב"י קבע כי התורה לא תישכח הודות ל"זרעו של יוחאי", הוא קבע למעשה כי הוא וחיבורו, הזוהר הקדוש, הם שיבטיחו את קיום העם היהודי בגלות. אם בכלל אפשר להשוות מישהו לרבי שמעון במשימת הבטחת קיומו של העם היהודי בגלות – הרי זה רבנו. דברי רבנו לאחר התורה מציינים שהוא ותורתו – ליקוטי-מוהר"ן – הנם תגובה, תיקון, לנחשול הגואה של כפירה אשר שטף את העם היהודי בימיו. בהמשך ל"עיר וקדיש מן שמיא נחית" ישנו כעת "נחל נובע מקור חכמה", מעיין מים חיים שממנו אפשר לשאוב דעת והכוונה אשר יובילו אותנו בסופו של דבר לגאולה השלמה. באופן מפתיע מרומזת שותפות זו בין רבי נחמן לרבי שמעון בגימטרייה המשותפת של שמותיהם – 553. אם נחסיר ממספר זה את המילה 'בן', המשותפת לשניהם, נקבל את המספר 501, ערכה של המילה 'ראש', מנהיג.
על-אף שאין לשער את גדולתו של רבי שמעון, אנו יודעים לפחות שמכל חכמי התלמוד רק לו ניתנה הרשות לגלות את סודות התורה. כפי שמצוין בדברי הזוהר שהובאו לעיל (הערה ו), תורת הנסתר היא הכוח להעלות את היהודים שנפלו ונטמעו – לזכך אותם מהשפעת הערב-רב – ולהשיבם אל התורה והקדושה. כוח תשובה זה נמשך מספירת הבינה, ומסוגל לבקוע אל לבו ומוחו של כל יהודי, ולעורר את אמונתו החבויה. לכן מזוהה רבי שמעון, אבי תורת הנסתר, עם ספירת הבינה ועם התשובה בייחוד.
כאשר תיאר את עצמו כ"נחל נובע מקור חכמה" זיהה רבנו גם את עצמו עם סגולות תורת הנסתר/בינה/תשובה. תורת הקבלה מלמדת שספירת החכמה מסומלת על-ידי מקור המים, המעיין, בעוד ה"נחל" הנובע ממנו מסמל את הבינה (ראה ליקוטי-מוהר"ן ח"א ח: ו ז; שם לד: ה). התורות שבספר ליקוטי-מוהר"ן שאובות היישר ממקור ה"מים", ספירת החכמה, ודווקא תורות אלה מסוגלות לחלחל לעמקי עומקים, ולהחדיר אמונה והשתוקקות לתשובה אפילו באלה הרחוקים ביותר מה'. כפי שהוסבר, זו הייתה בדיוק מטרתו המוצהרת של רשב"י: להבטיח שהתורה לא תישכח ולהבטיח את הקיום היהודי בגלות. אולם, עתה, כתוצאה מהנצרות והכפירה-האתיאיזם (ושאר מיני 'איזם' שבינתיים), ישנם יהודים רבים שתורתו של רבי שמעון נמצאת מעבר להישג ידם, שאורה של תורת הנסתר שהוא גילה הנו בהיר מדי עבורם. כאן נולד הצורך במשהו שבמהותו ישמש המשך לעבודת התיקון שהחלה על-ידי "עיר וקדיש מן שמיא נחית" – התורות הנובעות מ"נחל נובע מקור חכמה".
לכן נהגו חסידי ברסלב לצטט את דברי הזוהר "בהאי חיבורא, דאיהו הזוהר…" בשינוי, ולומר: "בהאי חיבורא – ליקוטי-מוהר"ן, שהוא מבאר ומסביר את ספר הזוהר – יפקון ביה מן גלותא. כיוון ש'נחמן בן שמחה', עולה בגימטרייה 'שמעון בן-יוחאי'". 
XXX
כעת מובן יותר מדוע אמר רבנו תורה זו בעת שנסע מברסלב לאוּמן. כפי שהוזכר (הערה א), הרבי ראה בהיקראו לאומן אות כי שעתו קרבה למות. אי אפשר לומר שהוא היה המום או בלתי מוכן לכך. אדרבה, ר' נתן כותב שכל מטרתו בבחירת אומן כמקום למות ולהיקבר בו, הייתה כדי להשלים את תיקונן של נשמות לאין מספר, שנזקקו לתיקון זה במשך מאות שנים. באומן נטבחו יהודים בהמוניהם. יום קודם שנפטר אמר רבנו לר' נתן: "זה זמן רב שהסתכלו עלי לתפסני לכאן. לא אלפים נשמות כאן, כי אם רבבות, רבבות, רבבות… הנשמות שלא הכירו אותי כלל, הם מצפים על תיקונים שלי" (חיי מוהר"ן קנא, קצא).
למעשה, תיקון הנשמות – לא רק של המתים, אלא גם של החיים – היה בראש מעייניו של רבי נחמן עוד מאז שובו מלמברג, כמעט שנתיים קודם לכן. הסברו שלו לנסיעתו לשם היה, יחד עם סיבות אחרות, כדי להילחם בהתפשטות הכפירה. למברג (לבוב), העיר הגדולה שבמזרח גליציה, שימשה במשך מאות שנים כמרכז ללימוד תורה. בתחילתה של המאה ה 19 מצאה לה תנועת ההשכלה דריסת רגל בין כ 30,000 התושבים היהודים שהתגוררו בה. רבנו ראה זאת כמשימתו להילחם בכך – אז, ולמען העתיד. לפיכך, אין זה מקרה שדווקא בעת שהותו בלמברג הוא ציווה לשניים מתלמידיו לחשוף כמה מתורותיו, שהיו עד אז נסתרות מעין הציבור, וכן יזם את הדפסת ליקוטי-מוהר"ן. מטרת דאגתו זו נעשתה ברורה יותר לאחר שובו, שכן מאז הוא שם דגש רב על שמירת תורותיו עבור הדורות הבאים. כפי שהוסבר לעיל, רבי נחמן ראה את ספרו ליקוטי-מוהר"ן כתגובה – כתיקון – לגל הגואה של כפירה וחילוניות ששטף את האומה היהודית בימיו.
לכן, כאשר רבי נחמן ומלויו היו בדרכם לאומן, מחשבותיו של הרבי סבבו ודאי סביב תיקון הנשמות כאשר אמר "עדיין, ה' עוזר לעמו ישראל בכל זמן, 'אין דור יתום' (חגיגה ג, ב), כך ענה רבי שמעון…" ואז החל ללמד תורה זו.
במשך מסע זה דיבר רבנו עם ר' נתן על כך שה' מביא תמיד את כל הברואים להשלמתם ולתיקונם. ר' נתן כותב שכדי להסביר כל זאת יידרשו דפים על-גבי דפים. בקיצור, הרבי חשב בתחילה, כשאך החלו ר' נתן ואחרים להתקרב אליו, שהוא ישלים את התיקון מיד, ורבים מדבריו רמזו לכך. אך מאוחר יותר, בעוונותינו הרבים, עוונות הדור ונחישותו העצומה של השטן שהובילה לכל ההתנגדות לרבנו, השתבש הכול, והוא לא היה מסוגל עוד להשלים את שרצה בימי חייו. עם זאת, הוא המשיך לומר שהוא תיקן ושהוא יתקן, "גמרתי ואגמור", שכן לאחר שובו מלמברג הוא מצא את הדרך לומר את דבריו כך שאורו לעולם לא ידעך. הרבי אמר בעצמו: "מיין פייעריל וועט שוין טלוען ביז משיח וועט קומען!", "האש שלי תוקד עד ביאת המשיח!" (חיי מוהר"ן רכט).
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
  הקדמה. תורה זו נאמרה בד' באייר, ה'תק"ע. ארבעה ימים קודם לכן, בליל שבת, אירעה בעיירה ברסלב שרפה גדולה אשר כילתה כמעט את כל בתי התושבים, וביתו של רבי נחמן בתוכם. ביום ראשון קיבל הרבי תשובה חיובית על שאלת מעברו לעיירה אומן. בעבר הביע הרבי את רצונו להיקבר בבית העלמין באומן, שבו נקברו רבבות יהודים שמתו על קידוש השם בטבח שאירע שם בשנת תקכ"ח, ולשמע התשובה החיובית האדימו פניו. רבי נחמן הבין שהודעה זו היא מסר משמים המורה לו שימיו מתקרבים לקצם (ימי מוהרנ"ת מה; באש ובמים קעה). הוא יצא לאומן ביום שלישי, ובמהלך המסע אמר רבי נחמן למלוויו תורה זו (ראה חיי מוהר"ן קפה, קפט). המיוחד שבעיתוי זה יתבאר בהמשך. 
הקדמה זו לא הופיעה במהדורה הראשונה של ליקוטי-מוהר"ן, אשר נדפסה בתקס"ח, כיוון שהתורה נאמרה רק שנתיים לאחר מכן. כפי הנראה היא נכללה על-ידי ר' נתן לראשונה במהדורה הראשונה של חלק ב של ליקוטי-מוהר"ן ('ליקוטי-מוהר"ן תניינא'), בשנת תקע"א, שנה לאחר הסתלקותו של רבנו.
לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה' הִתְגַּלּוּת נִפְלָא מִסּוֹד גְּדֻלַּת הַתַּנָּא הָאֱלֹקִי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי זַ"ל
רבי שמעון בר-יוחאי, או רשב"י, היה תלמידו המובהק של רבי עקיבא ואחד מחשובי התנאים בזכות עצמו. הוא חיבר גם את ספר הזוהר הקדוש (שהושלם על-ידי בני חבורתו), וגם את 'ספרי', מדרש על החומשים במדבר ודברים. האר"י מעיר שמכל תלמידיו של רבי עקיבא, רשב"י היה הקרוב אליו והמזוהה עמו ביותר. כך התאפשר לרבי שמעון, יותר מלכל אחד אחר, להכיר את מעמקי הנסתר שבתורה ובקבלה ולגלותם (ראה שער הגלגולים כו, דף עא). בירושלמי (סנהדרין א: ב) מסופר שכאשר מינה רבי עקיבא קודם פטירתו את תלמידיו, הוא אמר "ישב רבי מאיר תחילה". לשמע הדברים, ממשיכה הגמרא: "נתכרכמו פני רבי שמעון. אמר לו רבי עקיבא: דייך שאני ובוראך מכירין כוחך". 
הגמרא מספרת גם כי לרבי עקיבא היו 24,000 תלמידים, כולם תלמידי-חכמים גדולים בזכות עצמם. עם זאת, תוך תקופה קצרה – שלושים ושלושה ימים בספירת העומר – מתו כולם, משום שלא נהגו כבוד איש ברעהו. במותם נותר העולם ללא תורה, עד שבא רבי עקיבא ולימד חמישה תלמידים חדשים: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר-יוחאי ורבי נחמיה. הודות לחמישה צדיקים אלה, שהיו מאוחר יותר לחכמי המשנה, נשמרה התורה בעם-ישראל (יבמות סב, ב; סנהדרין פו, א). ר' נתן מסביר כי מה שחסר, בשל העדר חברות ואחדות בין 24,000 תלמידיו של רבי עקיבא, הושלם על-ידי רבי שמעון בר-יוחאי ותלמידיו. הזוהר משבח פעמים רבות את החבורה הקרובה והמלוכדת הזו ומבהיר שהאהבה ששררה ביניהם היא אשר אפשרה לרבי שמעון לגלות את הלימוד הפנימי של תורת הנסתר. במובן זה, מוסיף ר' נתן, רשב"י ותלמידיו היוו תיקון לאלו שמתו (ליקוטי הלכות, ראש-חודש ו; ראה הגדת ברסלב, נספח ג: ל"ג בעומר: בשבחי רבי שמעון).
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הִבְטִיחַ שֶׁלֹא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל עַל יָדוֹ. כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לַכֶּרֶם בְּיַבְנֶה.
כשהיה בית-המקדש קיים, שכנה הסנהדרין – בית-הדין העליון של עם-ישראל – בסמוך לו, בלשכת הגזית. עוד לפני חורבן המקדש (ג'תתכ"ח), אילץ הכיבוש הרומאי את הסנהדרין להיטלטל עשר פעמים ממקום למקום, תחת הנהגתו של ראש הסנהדרין (ראה ראש-השנה לא, א). יבנה שימשה פעמיים כמקום משכנה של הסנהדרין. הפעם הראשונה הייתה בחייו של רבי יוחנן בן-זכאי. עם מותו, עברה הסנהדרין לאושא, תחת נשיאותו של רבן גמליאל. עשר שנים מאוחר יותר, חזרה הסנהדרין, עדיין תחת נשיאותו של רבן גמליאל, ליבנה. הסנהדרין של רבן גמליאל כללה את רבי אליעזר, רבי יהושע, רבי עקיבא וחבריו, עשרת הרוגי המלכות. (חמשת ממשיכיו של רבי עקיבא היו עדיין תלמידים באותה עת.) אילוצה של הסנהדרין לנדוד שוב ושוב, היה חלק מניסיונה של האימפריה הרומית להכחיד את דת ישראל על-ידי עקירת מרכזי התורה. נשיאי הסנהדרין, צאצאי בית המלך דוד, נחשבו במיוחד כאויבים בעיני הרומאים, שכן הם ראו בנשיאים אלו סמל לעצמאות יהודית ריבונית, ומשום כך נחשבה מנהיגותם הנמשכת כאיום על האימפריה (גלויות סנהדרין). 
אָמְרוּ: עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל', 
לאחר חורבן בית-המקדש, הטילו הרומאים גזירות קשות על עם-ישראל, ובכללן איסור על לימוד תורה, שמירת שבת, טהרת המשפחה ומילה – כולן מצוות ששמרו על החברה היהודית כנבדלת מהכובש הרומאי. אפילו קיומן של מצוות שלא היו כל-כך גלויות – כמו תפילין, מצה ולולב – גרר אחריו עונש מוות (ראה שבת קל, א; מכילתא יתרו ו). משום כך נודע דורו של רבי שמעון כדור שמד (חורבן ונטישת האמונה), ובמהלכו סבלו היהודים ללא הרף מידיהם של כובשיהם הרומאים. לאחר שנוכחו בחורבן ובזעזוע שספג אורח החיים היהודי תחת ידיו המדכאות של הכובש הרומאי, ניבאו מנהיגי הדור, 'רבותינו', כי הסבל והדיכוי יובילו גם לשואה רוחנית ואפילו להתבוללות, כלומר: לשכחה מוחלטת של התורה והמצוות (ראה הרי"ף על עין-יעקב, שבת קלח, ב). החכמים הסתמכו על דברי הנביא (עמוס ח יא יב) "הנה ימים באים נאֻם ה' אלהים, והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמֹע את דברי ה', ונעו מים עד ים, ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה', ולא ימצאו".
וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי שֶׁלֹא תִּשְׁתַּכַּח. שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ". 
רבי שמעון ניצב לבדו כנגד מנהיגי תקופתו באמונתו שהתורה לא תישכח לעולם. הוא ביסס את עמדתו על הפסוק (דברים לא כא): "כי לא תשכח מפי זרעו". הפרשנים מסבירים כי אותם חכמים הבינו פסוק זה כמתייחס לשירת משה בלבד (האזינו, דברים לב). רק שירה זו תישאר לנצח בקרב עם-ישראל, ולא שאר התורה. רבי שמעון, לעומתם, ראה פסוק זה כמתייחס לתורה כולה. אמת, הוא הודה, יבואו ימים שבהם התורה לא תופיע במלוא בהירותה, בשל כל המחלוקות ואי-ההסכמות בין תלמידי החכמים, וזהו הרעב והצמא לדבר ה' עליו מדובר בפסוק. אבל התורה עצמה, כמכלול, לא תישכח. רבי נחמן יסביר מיד מאין שאב רשב"י את ביטחונו זה, בניגוד לכל גדולי החכמים. 
מתעוררת השאלה האם ויכוח זה, אודות עתידה של התורה, התרחש כאשר שהתה הסנהדרין ביבנה, או מאוחר יותר, לאחר שהסנהדרין עברה לאושא בפעם השנייה, ומשם הלאה לשפרעם. הדעת נותנת שסביר יותר שהדבר אירע כאשר הסנהדרין שהתה בשפרעם, בעת שרבי שמעון כבר הוכר כאחד המנהיגים היהודים החשובים, אפילו על-ידי הרומאים, אשר ביקשו להרגו (ראה שבת לג, ב). שכן, ביבנה היה רבי שמעון רק אחד מתלמידי רבי עקיבא, גם אם מהגדולים והחשובים שבהם (ראה ברכות, כח, א). לכן פחות מתקבל על הדעת שרבי שמעון התייצב באותה העת כנגד גדולי הדור. עם זאת, אם אכן כך היה, הצהרתו של רבי שמעון מקבלת משמעות חזקה אף יותר. בביטחונו הרב בפירושו לפסוק, אפילו במעמדו זה, הוא חפץ לקרוא תיגר על ההשקפה אשר רווחה בימיו. 
וְכַמְבֹאָר בַּזֹּהַר: 'בְּהַאי חִבּוּרָא דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְקוּן בֵּהּ מִן גָּלוּתָא'.
ציטוט זה מופיע ב'רעיא מהימנא' (זוהר ח"ג נשא קכד, ב), השם שניתן לחלקי הזוהר אשר התגלו על-ידי משה רבנו, "הרועה הנאמן", כאשר הוא ירד לישיבתו של רשב"י ולימד שם. הדברים נאמרו על-ידי אליהו הנביא, במהלך דיון בדיני סוטה (אשה שנחשדה בחוסר מוסריות), שטענת חפותה יכולה להיבדק במבחן המים המרים (במדבר ה יא לא). הנביא מדמה את עם-ישראל בגלות לסוטה – הם נבחנים באמצעות מרירותה של הגלות כדי לקבוע האם הם נותרים נאמנים לה' או לא. הוא מייחס גם את הניסיונות והפורענויות שסובל עם-ישראל להשפעת עץ הדעת-טוב-ורע, שבגללה נטמע הערב-רב בעם-ישראל, כך שהיהודים עצמם מעורבים מטוב ורע, מתוק ומר. אלה השורדים את הגלות כשאמונתם נותרת בלא פגע – כלומר, הם מקבלים אותה כאמצעי להיטהרות והזדככות – ייעשו קשורים לה'. בניגוד להם, הנכשלים בכך הם אלה אשר טעמו את טעם המים המרים של הגלות ונפלו עוד יותר באמונתם – נשמות אלה יאבדו, ולא ישובו לארץ-הקודש בעת קיבוץ הגלויות. 
אליהו הנביא ממשיך: אבל ישנם אלו ש"אכלו" מפרי עץ החיים, וכך השיגו תובנות עומק. אלו הם סתרי התורה (קבלה), זוהרא דבינה (=הזוהר של ספירת בינה), שהנו שורש התשובה. אלה שהשיגו זאת, אינם צריכים להיבחן על-ידי מרירות הגלות (משום שעל-ידי הנסתר שבתורה הנשמה מיטהרת ומתנקה מכל תערובת). לכן, בהגיע העת שבה יטעמו כל ישראל מעץ החיים – ספר הזוהר – הם ייגאלו מהגלות בשובה וברחמים (ולא באמצעות המרירות האופיינית לדרך הלימוד של קושייה ותירוץ, הקיימת אצל לומדי התורה הנגלית בלבד). (זוהר ח"ג קכד, ב; ראה מתוק מדבש).
הואיל ותורת הנסתר מתייחסת לעץ החיים, התורה הנגלית מתייחסת לעץ הדעת טוב-ורע. הדבר נכון במיוחד לגבי התורה שבעל-פה (המשנה והתלמוד). התורה הנה טהורה בכל מובן, אך כיוון שהתורה שבעל-פה עוסקת במותר ובאסור, בכשר ובפסול, בטהור ובטמא – בטוב ורע – היא קרובה, באופן יחסי, לעץ הדעת-טוב-ורע. הדבר אינו אומר שעל יהודי להימנע מלימוד התורה הנגלית. ההיפך הוא הנכון. רק באמצעות לימוד זה אפשר להגיע לרמות גבוהות של הטוב ולהימנע ממידות רעות ומהרע בכלל. תהליך טיהור זה הנו הכרחי. הדבר סולל את הדרך לרמות גבוהות יותר של התורה, פנימיות התורה, המכילה את רזי הקבלה. הנסתר מאיר את הכוונה הפנימית של חוקי התורה ומושגיה, ויש לו הכוח ליצור קשר הדוק יותר בין היהודי וה', שבעצמו הנו נסתר מכל נסתר. עם בואו של המשיח, ייכנע הרע לחלוטין. זאת משום שהנסתר שבתורה, עץ החיים, יתגלה לכול. השגה והבנה של סתרי התורה זהה עם השגה והבנה של האלוקות הנסתרת, אשר תתרחש בבוא המשיח. גילוי רצון האל, מעצם הגדרתו, יחשוף לעין-כול את הכזב שברוע. תורת הנסתר היא, אם-כן, האמצעי להכנעה גמורה של הרוע. כוח נסתר זה של התורה, הנמשך מגבהים עליונים, הוא אשר השיג רבי שמעון, והעביר לדורות הבאים. מה שגילה ולימד אִפשר לעם-ישראל לחפש ולמצוא את האלוקות גם במקומות הנסתרים ביותר. לכן היה זה רק רבי שמעון – האיש שקיבל רשות ממרום לגלות את סתרי התורה – שיכול היה לקבוע בוודאות כי התורה לא תישכח מעם-ישראל.
ר' נתן מקשר זאת עם דברי חז"ל (אבות ה: א), שהעולם נברא בעשרה מאמרות, שהראשון שבהם היה "בראשית" (ראה מגילה, כא, ב). דהיינו: הפרק הפותח של חומש בראשית כולל עשרה מאמרות (ציוויים ודיבורים), שכל אחד מהם הוא ביטוי מילולי של אחד משלבי הבריאה. עם זאת, עיון מדוקדק בפסוקים יגלה כי המילה "ויאמר", המקדימה כל אחד מהמאמרות, מופיעה רק תשע פעמים. חכמינו דרשו זאת (ראש-השנה לב, א) ואמרו שהמילה הראשונה, "בראשית", אף היא מאמר, המאמר הנסתר. בעוד תשעת המאמרים הגלויים מבטאים את האלוקות, ומתייחסים לזכירת התורה, המאמר הנסתר מציין את שכחת התורה, כאשר היא נסתרת מהאדם. עם זאת, המאמר הנסתר הוא הראשון מבין עשרה, והגבוה מכולם. ככזה, כולל המאמר הנסתר את כל האחרים, ואפילו את היבטי הבריאה הרחוקים מאוד מה'. כיוון שרק האור הבא משיא הרוממות, יכול להאיר כל הדרך למטה, עד הנקודה הרחוקה ביותר. אם יבקש אדם את אותו אור נסתר, המאמר הנסתר, יוכל לחזור מיד אל ה' (תורת נתן א). המאמר הנסתר מקיים את העולם גם כאשר נשכחת התורה, ותשעת המאמרות לא יכולים עוד לקיימו. בהקשר שלנו, מאמר נסתר זה מתייחס לסתרי התורה/ספר הזוהר. הן "בראשית" והן תורתו של רשב"י נמשכים וכוללים אפילו את הרחוק מן הקדושה.
וְעַתָּה בּוֹא וּרְאֵה וְהָבֵן, נִפְלְאוֹת נִסְתָּרוֹת שֶׁל תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה. כִּי עַל כֵּן סָמַךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עַצְמוֹ עַל זֶה הַפָּסוּק "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ". כִּי בֶּאֱמֶת בְּזֶה הַפָּסוּק בְּעַצְמוֹ. מְרֻמָּז וְנִסְתָּר סוֹד הַזֶּה. שֶׁעַל-יְדֵי זַרְעוֹ שֶׁל יוֹחַאי. שֶׁהוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. עַל יָדוֹ לֹא תִּשְׁתַּכַּח הַתּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל.
כאן מציג רבי נחמן את התובנה הראשונה של השיעור: בחירת הפסוק לא הייתה מקרית. למעשה, בתוך הפסוק עצמו טמונה ההוכחה שדווקא בזכות רבי שמעון והזוהר, לא ישכח עם-ישראל את התורה, ויזכה להיגאל מהגלות. 
כִּי סוֹפֵי תֵּבוֹת שֶׁל זֶה הַפָּסוּק כִּי לֹּא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ הֵם אוֹתִיּוֹת יוֹחַאי וְזֶה שֶׁמְּרַמֵּז וּמְגַלֶּה הַפָּסוּק. כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ, מִפִּי זַרְעוֹ דַּיְקָא הַיְנוּ מִפִּי זַרְעוֹ שֶׁל זֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא מְרֻמָּז וְנִסְתָּר בְּזֶה הַפָּסוּק. שֶׁהוּא הַתַּנָּא יוֹחַאי. 
זרעו של מי? זרעו של זה אשר שמו רמוז באותיות הסופיות של כל אחת ממילות הפסוק – 'יוחאי'. זרעו, כמובן, הוא רבי שמעון עצמו. 
כִּי עַל-יְדֵי זַרְעוֹ שֶׁל יוֹחַאי שֶׁמְּרֻמָּז בְּזֶה הַפָּסוּק בְּסוֹפֵי תֵּבוֹת כַּנַּ"ל. שֶׁהוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. עַל יָדוֹ לֹא תִשָּׁכַח הַתּוֹרָה. כִּי בְּזֹהַר דָּא יִפְקוּן מִן גָּלוּתָא כַּנַּ"ל. 
כיוון ששמו של רבי שמעון מרומז בפסוק "כי לא תשכח מפי זרעו…" יכול היה לעמוד מול החכמים, למרות מעמדם הרם, ולטעון שהתורה לא תישכח. מהי הערבות לכך? "מפי זרעו", כלומר: הדבר מובטח על-ידי הלימוד והגילוי שיבואו מפיו של זרעו של יוחאי. הודות לזוהר, יהיה עם-ישראל ראוי להיגאל מהגלות. 
ר' נתן כותב: רבי שמעון עשה מאמצים עצומים כדי לגלות את רזי התורה העמוקים ביותר, במיוחד אלו המצויים באידרא רבא, אידרא זוטא וספרא דצניעותא – כולם חלקים מן הזוהר. חלקים אלו מסבירים את נסתרות ראשית הבריאה, לרבות שבירת הכלים ובניין הפרצופים האלוהיים שהתחולל לאחריה. מעל לכול, תורתו של רשב"י מוכיחה שלמרות הנפילה והפגמים הנובעים משבירת הכלים, התיקון עדיין אפשרי – על-ידי גילוי סתרי התורה. משום כך נאמר על רבי שמעון ותלמידיו כי הם היו התיקון של 24,000 תלמידי רבי עקיבא שנפטרו (הערה ב). אמנם, תלמידים אלה למדו את רזי התורה העמוקים, כולל שבירת הכלים, ברם, הבנתם את התיקון שלאחריה לקתה בחסר. כך מובן מדוע חזו חכמי דורם כי התורה תישכח על-ידי עם-ישראל – כפי שמסומל בכלים השבורים של הבריאה. רבי שמעון, לעומתם, היה בקי בתורת התיקון ולכן יכול היה להכריז שהתורה לא תישכח (תורת נתן ב).
וְדַע שֶׁסּוֹד רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּעַצְמוֹ הוּא מְרֻמָּז בְּפָסוּק אַחֵר. 
בפסוק הראשון, מרומז רשב"י רק כזרעו של אביו, רבי יוחאי. כאן מציג רבי נחמן תובנה שנייה: פסוק שמרמז על רבי שמעון עצמו.
כִּי דַּע כִּי הַתַּנָּא הַקָּדוֹש רַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא בְּחִינַת: "עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִית" – רָאשֵׁי-תֵּבוֹת שִׁמְעוֹן וְכוּ': 
[ ] האותיות הראשונות של הפסוק מספר דניאל (ד י) יוצרות את המילה 'שמעון'. דבר זה, אומר רבי נחמן, מרמז על לא אחר מאשר רבי שמעון בר-יוחאי. יותר מכך – הקשר אינו מוגבל רק לראשי-תבות אלה. הפסוק מדבר על אודות המלך נבוכדנאצר הרשע. לנבוכדנאצר היה חלום: עץ יפה הנמשך עד השמים. העץ, עמוס בפרות, היה גדול מספיק כדי לספק קיום ומחסה לכל הנבראים. נבוכדנאצר מתאר כיצד "מלאך קדוש, שליח משמים" קורא להשמדת העץ… דניאל נקרא להסביר את החלום. העץ, אמר דניאל, הנו נבוכדנאצר עצמו, שליט העולם כולו, שכל צורות החיים תלויות בו לשם קיומן והגנתן. עם זאת, בשל חטאיו, נבוכדנאצר "ייגדע" ויענש. הוא יהפוך לחיה לתקופה של שבע שנים. מי הוא המלאך הקורא להשמדת העץ-נבוכדנאצר? המלאך הקדוש, מגלה רבי נחמן, מרמז על רבי שמעון. בקטע שצוטט קודם לכן מהזוהר (הערה ו), אנו רואים שכוח הרע "ייגדע" ויושמד על-ידי סתרי התורה/עץ החיים. הן בתלמוד (שבת לג, ב) והן בזוהר הקדוש (ח"ג, ט, ב; קו, ב; תיקוני-זוהר תיקון כא, דף סא, ב וכו') אנו רואים כיצד רבי שמעון נאבק שוב ושוב בכוחות הרע. לכן, בחירת רבנו בפסוק זה מבוססת על יותר מאשר ראשי-תבות בלבד. הרמז שבפסוק מקיף גם את משימתו של רבי שמעון בעולם-הזה – גילוי האלוקות באמצעות גילוי סתרי התורה, שכתוצאה ממנו הרע ייכנע. 
הפרשנים (רש"י, מצודת דוד ואחרים), מצביעים על כך שהמילה 'עִיר' אשר מתורגמת כאן כ'מלאך', פירושה המילולי הוא 'ער'. זאת משום שהמלאך לעולם ער – לעולם מודע, ער, לאלהיו (ראה תורת נתן ג). המילה 'קדיש', מתייחסת גם היא למלאך, שקדושתו לעולם לא נפגמת. רבי נחמן מלמד ש"ערנות" רוחנית היא תנאי להגברת המודעות והקדושה, כי מי ש"ישן" אינו יכול לקוות לדעת-אלקים גדלה והולכת. מושגים אלה, המופיעים בליקוטי-מוהר"ן ח"א ס (סעיפים ג ו), מבוססים על דברי רבי שמעון ביחס לתורת הנסתר, סוד עתיק יומין. לכן, ההתייחסות דווקא אל רבי שמעון כ"עיר וקדיש", איננה מקרית. מאידך, השגותיו ומודעותו הגבוהה של רבי שמעון, עשו אותו רגיש במיוחד לסבלם של היהודים בגלות, כפי שהעניקו לו גם את היכולת להביא מזור למצוקתם על-ידי גילוי סתרי התורה.
 
לאחר שגילה את התורה המופלאה אודות רשב"י ואביו יוחאי, הוסיף רבי נחמן: "ועכשיו יש 'נחל נובע מקור חכמה' (משלי יח ד)…" (חיי מוהר"ן קפט).
דברי הרבי ביחס ל"נחל נובע מקור חכמה" הנם רמז על עצמו. לאחר שהראה כיצד שמותיהם של רבי שמעון ושל רבי יוחאי רמוזים בפסוקים, ציטט רבי נחמן פסוק שראשי-התבות שבו מצטרפות לשמו שלו – 'נחמן'. 
כדי להבין טוב יותר את דבריו אלו של רבי נחמן, ואת חשיבותם כחלק מההקדמה ל'ליקוטי-מוהר"ן', נטה אוזננו לסיפור הבא (כוכבי אור, כת"י הרב מטשהערין ז"ל, עמ' קסו):
אדם אחד, מחסידי ברסלב, מצא עצמו פעם כשהוא לבדו בעיר רחוקה, בלי מכר או קרוב, ובלי מקום ללינת לילה. הוא הלך לביתו של הרב המקומי, אדם שנודע לא רק בזכות שמו הטוב, אלא גם בשל למדנותו בתורה וידיעותיו בקבלה. עם הגיעו, הבחין החסיד בעותק של 'ליקוטי-מוהר"ן' מונח על שולחנו של הרב, ומיד שאלו מניין השיג את הספר. 
"האם אתה מכיר את הספר הזה ואת מחברו?" השתומם הרב. 
"הכרתי את המחבר. אני חסיד ברסלב". 
"האם אתה מבין מה כתוב בו?" שאל הרב.
"כמידת יכולתי", השיב החסיד.
"לדעתי", אמר הרב, "איש אינו יכול להשיג באמת יצירה זו. הבט בהקדמה. מה מקומה של תורה זו כפתיחה לליקוטי-מוהר"ן?"
"אמור לי אתה", ענה החסיד. 
"נראה שרבי נחמן רומז כאן שיש בו נשמת רשב"י", השיב הרב. "כי השם 'שמעון בן-יוחאי' הוא בגימטרייה 553, כמו השם 'נחמן בן שמחה'" (שיחות וספורים, עמ' קסו). 
הסברו של רב זה הוא רב תוכן בפני עצמו. כמוהו ראוי לציין את ההקבלות השונות בסיפור חייהם של שני צדיקים אלה. 
כאשר הלך רבי נחמן לעולמו, כחמישה חודשים לאחר שאמר תורה זו, הוא היה רק בן שלושים ושמונה וחצי. למרות גילו הצעיר יחסית, הוא היה רבם של תלמידי-חכמים מוכשרים, יראי שמים, שבחלקם היו מבוגרים ממנו בשנים רבות. למרות ההתנגדות אליו, נחשב הרבי כאחד 'הזקנים' של זמנו. ההקבלה לרבי שמעון ברורה. הוא היה תלמיד צעיר בלבד כאשר נתן את הבטחתו שהתורה לא תישכח. היותו הבולט מבין תלמידיו של רבי עקיבא הייתה ידועה, עד כדי כך שבמקרה שלו, לא היה זה בלתי הולם שצעיר כמוהו ינקוט עמדה כה מנוגדת לחכמים המבוגרים ממנו בשנים רבות. 
רבי נחמן חי לפני כמאתיים שנה, תקופה שבה שטף את העולם נחשול של כפירה. עבור יהודי מזרח אירופה התבטא הדבר בהתפשטותה של תנועת ההשכלה, שפעלה כנגד יהדות התורה המסורתית. ההטפה לרעיונות הכפירה, שנעשתה על-ידי אלו שראו צורך בכך שהיהודים "ירחיבו את גבולם" ויתאימו עצמם לעולם המשתנה סביבם, איימה על הגרעין הקשה של האמונה היהודית. רבי נחמן נוכח בכך, וחזה את ההתבוללות העצומה והריחוק מהתורה, אשר נבעו מהשפעותיה של התנועה המכונה 'השכלה'. במובנים רבים, הייתה תקופה זו דומה מאוד ל'דור השמד' של רבי שמעון (הערה ד). המזימה שתכננו הרומאים ביחס לעם-ישראל הייתה לגרום להתבוללות עצומה ולעקירת התורה. כאשר רשב"י קבע כי התורה לא תישכח הודות ל"זרעו של יוחאי", הוא קבע למעשה כי הוא וחיבורו, הזוהר הקדוש, הם שיבטיחו את קיום העם היהודי בגלות. אם בכלל אפשר להשוות מישהו לרבי שמעון במשימת הבטחת קיומו של העם היהודי בגלות – הרי זה רבנו. דברי רבנו לאחר התורה מציינים שהוא ותורתו – ליקוטי-מוהר"ן – הנם תגובה, תיקון, לנחשול הגואה של כפירה אשר שטף את העם היהודי בימיו. בהמשך ל"עיר וקדיש מן שמיא נחית" ישנו כעת "נחל נובע מקור חכמה", מעיין מים חיים שממנו אפשר לשאוב דעת והכוונה אשר יובילו אותנו בסופו של דבר לגאולה השלמה. באופן מפתיע מרומזת שותפות זו בין רבי נחמן לרבי שמעון בגימטרייה המשותפת של שמותיהם – 553. אם נחסיר ממספר זה את המילה 'בן', המשותפת לשניהם, נקבל את המספר 501, ערכה של המילה 'ראש', מנהיג.
על-אף שאין לשער את גדולתו של רבי שמעון, אנו יודעים לפחות שמכל חכמי התלמוד רק לו ניתנה הרשות לגלות את סודות התורה. כפי שמצוין בדברי הזוהר שהובאו לעיל (הערה ו), תורת הנסתר היא הכוח להעלות את היהודים שנפלו ונטמעו – לזכך אותם מהשפעת הערב-רב – ולהשיבם אל התורה והקדושה. כוח תשובה זה נמשך מספירת הבינה, ומסוגל לבקוע אל לבו ומוחו של כל יהודי, ולעורר את אמונתו החבויה. לכן מזוהה רבי שמעון, אבי תורת הנסתר, עם ספירת הבינה ועם התשובה בייחוד.
כאשר תיאר את עצמו כ"נחל נובע מקור חכמה" זיהה רבנו גם את עצמו עם סגולות תורת הנסתר/בינה/תשובה. תורת הקבלה מלמדת שספירת החכמה מסומלת על-ידי מקור המים, המעיין, בעוד ה"נחל" הנובע ממנו מסמל את הבינה (ראה ליקוטי-מוהר"ן ח"א ח: ו ז; שם לד: ה). התורות שבספר ליקוטי-מוהר"ן שאובות היישר ממקור ה"מים", ספירת החכמה, ודווקא תורות אלה מסוגלות לחלחל לעמקי עומקים, ולהחדיר אמונה והשתוקקות לתשובה אפילו באלה הרחוקים ביותר מה'. כפי שהוסבר, זו הייתה בדיוק מטרתו המוצהרת של רשב"י: להבטיח שהתורה לא תישכח ולהבטיח את הקיום היהודי בגלות. אולם, עתה, כתוצאה מהנצרות והכפירה-האתיאיזם (ושאר מיני 'איזם' שבינתיים), ישנם יהודים רבים שתורתו של רבי שמעון נמצאת מעבר להישג ידם, שאורה של תורת הנסתר שהוא גילה הנו בהיר מדי עבורם. כאן נולד הצורך במשהו שבמהותו ישמש המשך לעבודת התיקון שהחלה על-ידי "עיר וקדיש מן שמיא נחית" – התורות הנובעות מ"נחל נובע מקור חכמה".
לכן נהגו חסידי ברסלב לצטט את דברי הזוהר "בהאי חיבורא, דאיהו הזוהר…" בשינוי, ולומר: "בהאי חיבורא – ליקוטי-מוהר"ן, שהוא מבאר ומסביר את ספר הזוהר – יפקון ביה מן גלותא. כיוון ש'נחמן בן שמחה', עולה בגימטרייה 'שמעון בן-יוחאי'". 
 
כעת מובן יותר מדוע אמר רבנו תורה זו בעת שנסע מברסלב לאוּמן. כפי שהוזכר (הערה א), הרבי ראה בהיקראו לאומן אות כי שעתו קרבה למות. אי אפשר לומר שהוא היה המום או בלתי מוכן לכך. אדרבה, ר' נתן כותב שכל מטרתו בבחירת אומן כמקום למות ולהיקבר בו, הייתה כדי להשלים את תיקונן של נשמות לאין מספר, שנזקקו לתיקון זה במשך מאות שנים. באומן נטבחו יהודים בהמוניהם. יום קודם שנפטר אמר רבנו לר' נתן: "זה זמן רב שהסתכלו עלי לתפסני לכאן. לא אלפים נשמות כאן, כי אם רבבות, רבבות, רבבות… הנשמות שלא הכירו אותי כלל, הם מצפים על תיקונים שלי" (חיי מוהר"ן קנא, קצא).
למעשה, תיקון הנשמות – לא רק של המתים, אלא גם של החיים – היה בראש מעייניו של רבי נחמן עוד מאז שובו מלמברג, כמעט שנתיים קודם לכן. הסברו שלו לנסיעתו לשם היה, יחד עם סיבות אחרות, כדי להילחם בהתפשטות הכפירה. למברג (לבוב), העיר הגדולה שבמזרח גליציה, שימשה במשך מאות שנים כמרכז ללימוד תורה. בתחילתה של המאה ה 19 מצאה לה תנועת ההשכלה דריסת רגל בין כ 30,000 התושבים היהודים שהתגוררו בה. רבנו ראה זאת כמשימתו להילחם בכך – אז, ולמען העתיד. לפיכך, אין זה מקרה שדווקא בעת שהותו בלמברג הוא ציווה לשניים מתלמידיו לחשוף כמה מתורותיו, שהיו עד אז נסתרות מעין הציבור, וכן יזם את הדפסת ליקוטי-מוהר"ן. מטרת דאגתו זו נעשתה ברורה יותר לאחר שובו, שכן מאז הוא שם דגש רב על שמירת תורותיו עבור הדורות הבאים. כפי שהוסבר לעיל, רבי נחמן ראה את ספרו ליקוטי-מוהר"ן כתגובה – כתיקון – לגל הגואה של כפירה וחילוניות ששטף את האומה היהודית בימיו.
לכן, כאשר רבי נחמן ומלויו היו בדרכם לאומן, מחשבותיו של הרבי סבבו ודאי סביב תיקון הנשמות כאשר אמר "עדיין, ה' עוזר לעמו ישראל בכל זמן, 'אין דור יתום' (חגיגה ג, ב), כך ענה רבי שמעון…" ואז החל ללמד תורה זו.
במשך מסע זה דיבר רבנו עם ר' נתן על כך שה' מביא תמיד את כל הברואים להשלמתם ולתיקונם. ר' נתן כותב שכדי להסביר כל זאת יידרשו דפים על-גבי דפים. בקיצור, הרבי חשב בתחילה, כשאך החלו ר' נתן ואחרים להתקרב אליו, שהוא ישלים את התיקון מיד, ורבים מדבריו רמזו לכך. אך מאוחר יותר, בעוונותינו הרבים, עוונות הדור ונחישותו העצומה של השטן שהובילה לכל ההתנגדות לרבנו, השתבש הכול, והוא לא היה מסוגל עוד להשלים את שרצה בימי חייו. עם זאת, הוא המשיך לומר שהוא תיקן ושהוא יתקן, "גמרתי ואגמור", שכן לאחר שובו מלמברג הוא מצא את הדרך לומר את דבריו כך שאורו לעולם לא ידעך. הרבי אמר בעצמו: "מיין פייעריל וועט שוין טלוען ביז משיח וועט קומען!", "האש שלי תוקד עד ביאת המשיח!" (חיי מוהר"ן רכט).
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 


   
 


סט ליקוטי מוהר''ן + נעימות נצח

הפירוש המבואר ביותר בשפה קלילה ועשירה מאת: הרב חיים קרמר, למכירה במחיר מעולה!!
סט ליקוטי מוהר''ן + נעימות נצח

באש ובמים

ביוגרפיה היסטורית וקורות חיי רבי נתן מברסלב-תלמידו המובהק של רבי נחמן
באש ובמים

אין פייער אין וואסער

אין פייער אין וואסער

לעבור את הגשר הצר

מדריך מעשי לתורתו של רבי נחמן מברסלב מאת: הרב חיים קרמר
לעבור את הגשר הצר

אנטומיה של הנשמה

גוף האדם? לא מה שחשבת! ע''פ תורתו של רבי נחמן מברסלב מאת: הרב חיים קרמר
אנטומיה של הנשמה

איש תבונה ידלנה

איש תבונה ידלנה

שיח הנשמה

שיח הנשמה

הכסא הריק

מציאת תקווה ושמחה מתוך ספרי רבי נחמן מברסלב
הכסא הריק

עלי מרפא

מרשמים לעוצמה פנימית, למשמעות ולתקווה
עלי מרפא

הנשק העדין

תפילות לרגעים גדולים ולשעות קטנות
הנשק העדין

אשפוך את ליבי

הרוצה לשפוך את הלב, ולא יודע כיצד. אשפוך את לבי: תפילות: רבי נתן מברסלב. ליקוט: ל. ריצ'מן
אשפוך את ליבי

אזמרה-איה

שני ספרים בכריכה אחת אזמרה-להתבונן רק בנקודות החיוביות שלך איה-אין בנמצא מקום רחוק מהשם יתברך אזמרה-איה: מאת אברהם גרינבאום
אזמרה-איה

צוהר-מים

שני ספרים בכריכה אחת צוהר-דרך אמת פשוטה יש "צוהר" להקרין לקושי הגדול ביותר מים-שקרים יש הרבה,אמת רק אחת!!! צֹהר-מים: מאת אברהם גרינבאום
צוהר-מים

אוצר מתנת חינם

להיות עשיר אמיתי, למשוך מ"חשבון" מקורי ומיוחד "אוצר מתנת חינם" ממשנתו של רבי נחמן מברסלב מאת: הרב חיים קרמר
אוצר מתנת חינם

גן הנשמות

כיצד מתמודדים עם נסיונות החיים? מתורתו של רבי נחמן מברסלב מאת: הרב אברהם גרינבאום
גן הנשמות

תיקון הכללי

רקע והסבר לגילוי המיוחד של רבי נחמן מברסלב על תיקון הכללי
תיקון הכללי

זו ארצי

ארץ ישראל זו ארצי!!! מבריאת העולם עד רגע זה ממש, על-פי תורת רבי נחמן מברסלב מאת:הרב חיים קרמר
זו ארצי

יפי הבריאה

צילומים: עירית עשת מור, פתגמים "הכסא הריק"
יפי הבריאה

הרקיע השביעי

שבת עם רבי נחמן מברסלב
הרקיע השביעי

חנוכה

חנוכה עם רבי נחמן מברסלב מאיר את האור היישר אליך
חנוכה

מגילת אסתר

לשחזר את סיפור המגילה לדורינו ע''פ תורת רבי נחמן מברקסלב
מגילת אסתר

הגדה של פסח פירוש נחלי מגדים

הגדה של פסח פירוש נחלי מגדים

הגדה של פסח

לחוש את קושי השעבוד, לדעת מי הם פרעה וחרטומיו, לחוש את הישועה, לראות מאורעות אלו עכשיו לנגד עיניך...
הגדה של פסח

ליקוטי מוהר''ן (כתב אשורית)

ליקוטי מוהר''ן- תורתו של רבי נחמן מברסלב בכתב אשורית "מהדורת סטאר"
ליקוטי מוהר''ן (כתב אשורית)

ליקוטי מוהר''ן נעימות נצח א' תורות א'-ט'

הפירוש המבואר ביותר בשפה קלילה ועשירה מאת:הרב חיים קרמר חלק א' תורות א'-ט'
ליקוטי מוהר''ן נעימות נצח א' תורות א'-ט'

ליקוטי מוהר''ן פירוש נעימות נצח חלק ב תורות י-יט

הפירוש המבואר ביותר בשפה קלילה ועשירה מאת:הרב חיים קרמר חלק ב' תורות י'-יט'
ליקוטי מוהר''ן פירוש נעימות נצח חלק ב תורות י-יט

ליקוטי מוהר''ן עם פירוש נעימות נצח חלק ג' (תורות כ'-כח')

הפירוש המבואר ביותר בשפה קלילה ועשירה מאת:הרב חיים קרמר חלק ג' תורות כ'-כח'
ליקוטי מוהר''ן עם פירוש נעימות נצח חלק ג' (תורות כ'-כח')

ליקוטי מוהר''ן עם פירוש נעימות נצח חלק ד' (תורות כט'-לט')

הפירוש המבואר ביותר בשפה קלילה ועשירה מאת:הרב חיים קרמר חלק ד' תורות כט'-לט'
ליקוטי מוהר''ן עם פירוש נעימות נצח חלק ד' (תורות כט'-לט')

ליקוטי מוהר''ן עם פירוש נעימות נצח חלק ה' (תורות מ'-נה')

הפירוש המבואר ביותר בשפה קלילה ועשירה מאת:הרב חיים קרמר חלק ה' תורות מ'-נו'
ליקוטי מוהר''ן עם פירוש נעימות נצח חלק ה' (תורות מ'-נה')

ליקוטי מוהר''ן עם פירוש נעימות נצח חלק ו' (תורות נז'-סה')

הפירוש המבואר ביותר בשפה קלילה ועשירה מאת:הרב חיים קרמר חלק ו' תורות נז'-סה'
ליקוטי מוהר''ן עם פירוש נעימות נצח חלק ו' (תורות נז'-סה')

ליקוטי מוהר''ן עם פירוש נעימות נצח חלק ז' (תורות ס''ו-פ''ג)

ליקוטי מוהר''ן עם פירוש נעימות נצח חלק ז' (תורות ס''ו-פ''ג)

ליקוטי מוהר''ן עם פירוש נעימות נצח חלק ח' (תורות פ"ד-קע"ח)

ליקוטי מוהר''ן עם פירוש נעימות נצח חלק ח' (תורות פ"ד-קע"ח)

אבידת בת מלך-לילדים

המעשיה הראשונה מהספר הקדוש סיפורי מעשיות מרבי נחמן מברסלב, מעובד לילדים נכתב בחרוזים ומתחתיו המילים המקוריות
אבידת בת מלך-לילדים

אבידת בת מלך דיסק+ספר

אבידת בת מלך דיסק+ספר

6 ספרונים

הכיסא הריק,הנשק העדין,עלי מרפא,אשפוך את ליבי,אזמרה-איה,צוהר-מים,אוצר מתנת חינם,גן הנשמות,תיקון הכללי
6 ספרונים
 

 
 
 
   
 


LIKUTEY MOHARAN SET

LIKUTEY MOHARAN Translated by Moshe Mykoff Annotated by Chaim Kramer
LIKUTEY MOHARAN SET

RABBI NACHMAN’S STORIES

Translated and annotated by Rabbi Aryeh Kaplan
RABBI NACHMAN’S STORIES

RABBI NACHMAN’S WISDOM

RABBI NACHMAN’S WISDOM

THE ALEPH-BET BOOK

Translated by Moshe Mykoff
THE ALEPH-BET BOOK

TZADDIK

Translated by Avraham Greenbaum
TZADDIK

KITZUR LIKUTEY MOHARAN 2 vol

(Abridged Likutey Moharan) Translated by Yaakov Gabel Edited by Moshe Schorr, Y. Hall
KITZUR LIKUTEY MOHARAN  2 vol

ADVICE

Translated by Avraham Greenbaum
ADVICE

A Bit More Advice

A Bit More Advice

Anatomy of the Soul

By Chaim Kramer with Avraham Sutton
Anatomy of the Soul

CROSSING THE NARROW BRIDGE

A Practical Guide to Rebbe Nachman’s Teachings By Chaim Kramer Edited by Moshe Mykoff
CROSSING THE NARROW BRIDGE

Rebbe nachman and You

Rebbe nachman and You

THROUGH FIRE AND WATER

The Life of Reb Noson of Breslov By Chaim Kramer Edited by Avraham Greenbaum
THROUGH FIRE AND WATER

.THE COLLECTED LETTERS - of Reb Noson of Breslov 2 Vol

.THE COLLECTED LETTERS - of Reb  Noson of Breslov 2 Vol

UNTIL THE MASHIACH

The Life of Rabbi Nachman By Rabbi Aryeh Kaplan Edited by Rabbi Dovid Shapiro
UNTIL THE MASHIACH

?Mashiach- Who? What? When

By Chaim Kramer Edited by Avraham Sutton
?Mashiach- Who? What? When

BETWEEN ME & YOU

Compiled by Yitzchok Leib Bell (Softcover)
BETWEEN ME & YOU

THE FIFTIETH GATE SET

Likutey Tefilot – Reb Noson’s Prayers Translated by Avraham Greenbaum Translated by Yaacov Dovid Shulman
THE FIFTIETH GATE SET

THE FIFTIETH GATE vol.1:prayers 1-20

Likutey Tefilot – Reb Noson’s Prayers Translated by Avraham Greenbaum
THE FIFTIETH GATE vol.1:prayers 1-20

THE FIFTIETH GATE vol.2:prayers 21-40

Likutey Tefilot – Reb Noson’s Prayers Translated by Avraham Greenbaum
THE FIFTIETH GATE vol.2:prayers 21-40