Tel: 02-5824641
Fax: 02-5825542
Search
  השאירו פרטים ואחד מנציגינו
  יצור עמכם קשר בהקדם
 
 

ליקוטי מוהר''ן ג' מתוך הספר

דף הבית >> פרקים מתוך הספרים עברית >> ליקוטי מוהר''ן ג' מתוך הספר
[ ]    תורה כ – "תשעה תיקונין". תורה זו נאמרה בראש-השנה תקס"ה בברסלב. ר' נתן מתאר מעמד מיוחד זה במילים נרגשות:
כשהתחיל התורה תשעה תקונין הנ"ל בראש-השנה בין השמשות כדרכו תמיד, דהיינו סמוך לתחילת הלילה השייכה ליום שני דראש-השנה, וכבר חשך היום, ואני ישבתי סמוך מאוד אליו, והסתכלתי בו וראיתי שאמר התבות "תשעה תקונין יקירין אתמסרין לדקנא" בכוחות גדולות מאוד מאוד עד מיצוי הנפש, ובאימה ויראה ורתת וזיע אשר אי-אפשר לשער, ותפס את זקנו כמה פעמים בכוחות גדולות. ואי-אפשר לצייר זאת בכתב. וכבר מבואר במקום אחר שאמר שקודם שהוא מוציא מפיו התבה הראשונה של התורה נדמה לו שתצא נפשו, וכן בתבה הראשונה של הקידוש. ואצל התורה הזאת ראיתי זאת בעיני, עצם מסירת נפשו שאי-אפשר לשער (חיי-מוהר"ן טו).
ר' נתן סיפר עוד שבשעת שמיעת תורה זו חש כעין קולות וברקים במוחו (כוכבי אור – אבני"ה ברזל, שיחות וסיפורים מרבינו ז"ל, אות סח). באביב שלפני כן, בין פסח לשבועות, סיפר רבנו על חיזיון שראה (ראה להלן הערה קיד). לאחר שאמר את התורה שלפנינו, גילה רבנו שבכל התורות שלו יש רמזים מן החיזיון הזה, אולם התורה הזו היא כולה פירוש עליו (ראה להלן, הערה קיד). 
תורה זו נכתבה בחלקה מילה במילה מפי רבנו עצמו, והועתקה בחלקה מעצם כתב יד קדשו. משום כך הוקדם לה המשפט "לשון רבנו ז"ל", המוכר גם מתורות אחרות שנכתבו באופן זה. שאר התורות, שאינן "לשון רבנו", נרשמו על-ידי ר' נתן לאחר שמיעת התורה (ראה ליקוטי-מוהר"ן ח"א ב, הערה א). כתיבת התורה הייתה כחצי שנה לאחר אמירתה – בי"ט באדר, יום הזיכרון לאמו של רבנו, פייגה (חיי-מוהר"ן יד). 
הרעיונות העיקריים בתורה זו הם: ביאורי תורה; תפילה מתוך תחנונים; מעלתה של ארץ-ישראל; הכנעת הרשעים מוציאי דיבת הארץ בידי "הגיבורים התקיפים" הזוכים ללכת לארץ-ישראל. עוד נתבארו בתורה זו גם סיפור פטירתה של מרים הנביאה, הכאת הסלע על-ידי משה רבנו ורצונם של בני-ישראל לעבור דרך ארץ אדום בדרכם לארץ הקודש (במדבר כ). 
לְשׁוֹן רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה
פִּרְקָא תְּלִיתָאָה דְסִפְרָא דִצְנִיעוּתָא
    [ ]    'ספרא דצניעותא', 'ספר המוצנע' (כלומר, ספר העוסק בעניינים מוצנעים), הוא חלק מספר הזוהר (ח"ב, קעו והלאה) ומחולק ל'חמישה ספרים' המקבילים לחמישה חומשי תורה. הספר מכיל כמה מסודות הקבלה העמוקים ביותר, ויש המייחסים אותו ליעקב אבינו. פרקו הראשון של ספרא דצניעותא התבאר בתורה יט, ופרקו השני בתורה ב. הפרק השלישי המבואר כאן עוסק ב"תשעת תיקוני הזקן" של פרצוף זעיר-אנפין. תיקונים אלה מקבילים לתשע מידות הרחמים (במדבר יד יח). שורשם של תשעת תיקוני זעיר-אנפין הוא בשלושה-עשר תיקוני פרצוף אריך-אנפין, המקבילים לשלוש עשרה מידות הרחמים (שמות לד ו ז). הדברים יתבארו בהרחבה בסעיף ד. 
תִּשְׁעָה תִּקּוּנִין יַקִּירִין אִתְמְסַרָא לְדִקְנָא 
    [ ]    תרגום: 'תשעה תיקונים יקרים נמסרו לזקָן'. השורה הבאה קובעת: 'כל מה שנתכסה ולא נתגלה, נמצא עליון ויקר יותר. והזקן, הרי גנזו הכתוב'. "גופו", כביכול, של פרצוף זעיר-אנפין, מתואר ברמז בשיר השירים (ה י טז). אך הזקן של הפרצוף אינו מתואר שם בשל קדושתו העליונה והנעלמת. הקטע הבא מספרא דצניעותא משלים את התמונה. רבנו מצטט את הדברים ומבאר את מהותה של מדרגה גבוהה זו ואת משמעותה עבורנו, בהקשר של תורה זו.
תִּשְׁעָה תִּקּוּנִין יַקִּירִין אִתְמְסַרָא לְדִקְנָא – כָּל מָה דְּאִתְטַמַּר וְלָא אִתְגַּלְיָא, עִלָּאָה וִיקָרָא אִשְׁתְּכַח, וְהוּא גִּנְזַיָּא יַקִּירָא: נִימִין עַל נִימִין מִקַּמֵי פִּתְחֵי דְּאֻדְנִין עַד רֵישָׁא [דְּפֻמָּא]; מֵרֵישָׁא הַאי לְרֵישָׁא אָחָרָא; אִשְׁתְּכַח מִתְּחוֹת תְּרֵין נֻקְבִּין אַרְחָא מַלְיָא דְּלָא אִתְחַזְיָא; עִלְעִין אִתְחַפְיָן מֵהַאי גִּיסָא וּמֵהַאי גִּיסָא, בְּהוֹ אִתְחַזְיָן תַּפּוּחִין סֻמָקִין כְּוַרְדָּא; בְּחַד חוּטָא תַּלְיָן אֻכָּמִין תַּקִּיפִין עַד חֶדְווֹי; שִׂפְוָן סוּמְקֵי כְּוַרְדָּא אִתְפַּנוּן; זְעִירִין נָחְתִין בִּגְרוֹנָא וּמְחַפְּיָן קְדָלָא; רַבְרְבִין וּזְעֵירִין נָחְתִין בִּשְׁקּוֹלָא – בְּאִלֵּין אִשְׁתַּכַּח גִּבָּר וְתַקִּיף: (זוהר ח"ב קעז, ב) 
תרגום: תשעה תיקונים יקרים נמסרו לדיקנא [=לזקָן]. כל מה שנתכסה ולא נתגלה, נמצא עליון ויקר יותר. והדיקנא, הרי גנזו הכתוב. [התיקון הראשון הוא:] שערות על שערות [=שערות רבות] יוצאות מלפני פתח האוזניים ומתפשטות עד ראש הפה. [השני :] שערות השפתיים הנמצאות מראש השפה מצד ימין הפה עד הראש האחר שבשמאל הפה. [השלישי:] מתחת שני נקבי החוטם נמצא האורַח [=השביל] המפסיק באמצע השפה העליונה, והוא מלא שערות קטנות עד שאיננו נראה. [הרביעי :] הלחיים, המכוסות בשערות, מצד ימין ומצד שמאל. [החמישי :] בלחיים נראים כעין תפוחים אדומים כשושנה. [השישי :] שערות שחורות ותקיפות תלויות כחוט אחד עד החזה. [השביעי :] השפתיים, האדומות כשושנה, פנויות משער. [השמיני :] שערות קטנות יורדות על הגרון, ומכסות את העורף (שממול הגרון). [התשיעי :] שערות גדולות וקטנות מתערבות אלו באלו ויורדות כאחד. באלו [תשעת תיקוני דיקנא] נמצא גיבור ותקיף. 
    [ ]    כאשר אמר רבנו תורה זו בראש-השנה, פתח בתיאור מעלת ארץ-ישראל, ואמר: "מי שרוצה להיות יהודי, דהיינו לילך מדרגא לדרגא, אי-אפשר כי-אם על-ידי ארץ-ישראל. וכשמנצחין המלחמה אז נקראין 'איש מלחמה' (מלכים א' כ יא)". לאחר שסיים את אמירת התורה, שאל אותו ר' נתן "מה כוונתכם במה שאמרתם שארץ-ישראל היא גדולה כל-כך ושזה עיקר ניצחון המלחמה?" (ר' נתן הניח שרבנו התייחס למושג רוחני, להיבט כלשהו של קדושת הארץ. אך התשובה הייתה שונה:) "וגער בי, וענה ואמר: כוונתי ארץ-ישראל הזאת בפשיטות, עם אלו הבתים והדירות". 
רצונו של רבנו היה "שכל איש ישראל, כל מי שרוצה להיות איש ישראל באמת – ייסע לארץ-ישראל. ואף-על-פי שיש לו מניעות רבות על-זה, יְשַׁבֵּר כל המניעות וילך לשם, כי זה עיקר ניצחון המלחמה, כשזוכין לבוא לארץ-ישראל". 
פעם אחרת התבטא רבנו שיש שנדמה להם שרוצים ונכספים מאוד לבוא לארץ-ישראל, אם רק היו יכולים לנסוע לשם בנוחות שבה הם מורגלים. רצון זה אינו רצון שלם, "כי מי שרוצה לבוא באמת לארץ-ישראל צריך לילך גם רגלִי", הרי ארץ-ישראל היא אחד משלושה דברים שלא ניתנו לישראל אלא על-ידי ייסורים (חיי-מוהר"ן שם; פרפראות-לחכמה; ברכות ה, א). כל זה יידון להלן בתורה ובהערות, בייחוד בהערה קיב.
א    דַּע שֶׁיֵּשׁ נְשָׁמָה בָּעוֹלָם, שֶׁעַל-יָדָהּ נִתְגַּלֶּה בֵּאוּרֵי וּפֵרוּשֵׁי הַתּוֹרָה, 
    [ ]    מי היא הנשמה הזו? אין בדברי רבנו תשובה מפורשת לשאלה זו. כל הידוע לנו הוא הגדרת ייעודה, כנשמה המביאה את ביאורי התורה לעולם. בשורה הבאה אומר רבנו: "והיא מסובלת בייסורין", ומכאן נראה שהיא אכן מצויה בעולם. אולם עדיין לא ברור האם מדובר בנשמה בלבד או באדם חי. 
הגמרא מספרת שהמשיח מצוי בעולם-הזה, וסובל ייסורים עבור כלל ישראל (סנהדרין צח, א). הזוהר קובע שישנו "משה" בכל דור ודור (זוהר ח"ג רעג, א), וגם שמשה והמשיח חד הם (זוהר ח"א כה, ב). שמא מכאן נוכל להסיק שהנשמה שבאמצעותה מתגלים חידושי התורה היא נשמת משה-משיח, נשמה המצויה בכל דור. כאשר האדם שבו מצויה נשמה זו נפטר לבית עולמו, מתעברת הנשמה באדם אחר הראוי להמשיך במלאכת גילוי ביאורי התורה, כפי שיתבאר בהמשך הדברים. 
וְהִיא מְסֻבֶּלֶת בְּיִסּוּרִין: 'פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכַל, וּבְמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה, כִּי כָּךְ דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה'. 
    [ ]    פירושה הפשוט של משנה זו (אבות ו: ד) הוא, שהאדם מוכרח להיות מוכן לשאת ייסורים למען לימוד התורה. הקשר לתורה שלנו יתברר בהמשך (סעיף ו), סביב דברי חז"ל (ברכות ה, א): "שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על-ידי ייסורין, ואלו הן: תורה וארץ-ישראל והעולם-הבא". ככל שאדם מוסר עצמו לסבול ייסורים למען לימוד התורה, כך גדל חלקו בה. לפיכך, מי שחפץ לקנות את המדרגה הגבוהה ביותר – מדרגת המשכת ביאורי התורה אל העולם – צריך להיות מוכן לעמוד בייסורים יותר משאר בני האדם (ביאור-הליקוטים).
וְכָל מְפָרְשֵׁי הַתּוֹרָה הֵן מְקַבְּלִין מִזֹּאת הַנְּשָׁמָה. 
    [ ]    בספר המידות (חדושין דאורייתא יג) מלמד רבנו: "הצדיק מתייגע אל איזהו חפץ או על איזהו דבר תורה להשיגה, ואחר-כך בא זה הדבר לאדם פָּחוּת בלי יגיעה ועמל, וכל זה כי כבר הפתח פתוח". בהערותיו של הרב מטשעהרין לספר המידות הוא מציין כמקור למימרה זו את דברי המדרש הבאים (בראשית רבה יב: א): "משל לחרישת קנים [=שדה של קנים], שלא היה יכול אדם להיכנס בתוכה, שכל מי שהיה נכנס לתוכה היה תועה. מה עשה פיקח אחד? כיסח ונכנס, כיסח ונכנס, נכנס דרך הכיסוח, ויצא דרך הכיסוח, התחילו הכל מתכנסין ויוצאין דרך כיסוח". 
בתורה שלנו מתאימים הדברים לאותו צדיק המוריד את ביאורי התורה ממקורם ומביא אותם אל העולם. משעה שנמשכו ביאורים אלה לעולם, יכולים הכול להשיגם. זה פשרם של דברי הירושלמי (פאה ב: ד): "אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני".
תורה כ – "תשעה תיקונין". תורה זו נאמרה בראש-השנה תקס"ה בברסלב. ר' נתן מתאר מעמד מיוחד זה במילים נרגשות:
כשהתחיל התורה תשעה תקונין הנ"ל בראש-השנה בין השמשות כדרכו תמיד, דהיינו סמוך לתחילת הלילה השייכה ליום שני דראש-השנה, וכבר חשך היום, ואני ישבתי סמוך מאוד אליו, והסתכלתי בו וראיתי שאמר התבות "תשעה תקונין יקירין אתמסרין לדקנא" בכוחות גדולות מאוד מאוד עד מיצוי הנפש, ובאימה ויראה ורתת וזיע אשר אי-אפשר לשער, ותפס את זקנו כמה פעמים בכוחות גדולות. ואי-אפשר לצייר זאת בכתב. וכבר מבואר במקום אחר שאמר שקודם שהוא מוציא מפיו התבה הראשונה של התורה נדמה לו שתצא נפשו, וכן בתבה הראשונה של הקידוש. ואצל התורה הזאת ראיתי זאת בעיני, עצם מסירת נפשו שאי-אפשר לשער (חיי-מוהר"ן טו).
ר' נתן סיפר עוד שבשעת שמיעת תורה זו חש כעין קולות וברקים במוחו (כוכבי אור – אבני"ה ברזל, שיחות וסיפורים מרבינו ז"ל, אות סח). באביב שלפני כן, בין פסח לשבועות, סיפר רבנו על חיזיון שראה (ראה להלן הערה קיד). לאחר שאמר את התורה שלפנינו, גילה רבנו שבכל התורות שלו יש רמזים מן החיזיון הזה, אולם התורה הזו היא כולה פירוש עליו (ראה להלן, הערה קיד). 
תורה זו נכתבה בחלקה מילה במילה מפי רבנו עצמו, והועתקה בחלקה מעצם כתב יד קדשו. משום כך הוקדם לה המשפט "לשון רבנו ז"ל", המוכר גם מתורות אחרות שנכתבו באופן זה. שאר התורות, שאינן "לשון רבנו", נרשמו על-ידי ר' נתן לאחר שמיעת התורה (ראה ליקוטי-מוהר"ן ח"א ב, הערה א). כתיבת התורה הייתה כחצי שנה לאחר אמירתה – בי"ט באדר, יום הזיכרון לאמו של רבנו, פייגה (חיי-מוהר"ן יד). 
הרעיונות העיקריים בתורה זו הם: ביאורי תורה; תפילה מתוך תחנונים; מעלתה של ארץ-ישראל; הכנעת הרשעים מוציאי דיבת הארץ בידי "הגיבורים התקיפים" הזוכים ללכת לארץ-ישראל. עוד נתבארו בתורה זו גם סיפור פטירתה של מרים הנביאה, הכאת הסלע על-ידי משה רבנו ורצונם של בני-ישראל לעבור דרך ארץ אדום בדרכם לארץ הקודש (במדבר כ). 
לְשׁוֹן רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה
פִּרְקָא תְּלִיתָאָה דְסִפְרָא דִצְנִיעוּתָא
'ספרא דצניעותא', 'ספר המוצנע' (כלומר, ספר העוסק בעניינים מוצנעים), הוא חלק מספר הזוהר (ח"ב, קעו והלאה) ומחולק ל'חמישה ספרים' המקבילים לחמישה חומשי תורה. הספר מכיל כמה מסודות הקבלה העמוקים ביותר, ויש המייחסים אותו ליעקב אבינו. פרקו הראשון של ספרא דצניעותא התבאר בתורה יט, ופרקו השני בתורה ב. הפרק השלישי המבואר כאן עוסק ב"תשעת תיקוני הזקן" של פרצוף זעיר-אנפין. תיקונים אלה מקבילים לתשע מידות הרחמים (במדבר יד יח). שורשם של תשעת תיקוני זעיר-אנפין הוא בשלושה-עשר תיקוני פרצוף אריך-אנפין, המקבילים לשלוש עשרה מידות הרחמים (שמות לד ו ז). הדברים יתבארו בהרחבה בסעיף ד. 
תִּשְׁעָה תִּקּוּנִין יַקִּירִין אִתְמְסַרָא לְדִקְנָא 
תרגום: 'תשעה תיקונים יקרים נמסרו לזקָן'. השורה הבאה קובעת: 'כל מה שנתכסה ולא נתגלה, נמצא עליון ויקר יותר. והזקן, הרי גנזו הכתוב'. "גופו", כביכול, של פרצוף זעיר-אנפין, מתואר ברמז בשיר השירים (ה י טז). אך הזקן של הפרצוף אינו מתואר שם בשל קדושתו העליונה והנעלמת. הקטע הבא מספרא דצניעותא משלים את התמונה. רבנו מצטט את הדברים ומבאר את מהותה של מדרגה גבוהה זו ואת משמעותה עבורנו, בהקשר של תורה זו.
תִּשְׁעָה תִּקּוּנִין יַקִּירִין אִתְמְסַרָא לְדִקְנָא – כָּל מָה דְּאִתְטַמַּר וְלָא אִתְגַּלְיָא, עִלָּאָה וִיקָרָא אִשְׁתְּכַח, וְהוּא גִּנְזַיָּא יַקִּירָא: נִימִין עַל נִימִין מִקַּמֵי פִּתְחֵי דְּאֻדְנִין עַד רֵישָׁא [דְּפֻמָּא]; מֵרֵישָׁא הַאי לְרֵישָׁא אָחָרָא; אִשְׁתְּכַח מִתְּחוֹת תְּרֵין נֻקְבִּין אַרְחָא מַלְיָא דְּלָא אִתְחַזְיָא; עִלְעִין אִתְחַפְיָן מֵהַאי גִּיסָא וּמֵהַאי גִּיסָא, בְּהוֹ אִתְחַזְיָן תַּפּוּחִין סֻמָקִין כְּוַרְדָּא; בְּחַד חוּטָא תַּלְיָן אֻכָּמִין תַּקִּיפִין עַד חֶדְווֹי; שִׂפְוָן סוּמְקֵי כְּוַרְדָּא אִתְפַּנוּן; זְעִירִין נָחְתִין בִּגְרוֹנָא וּמְחַפְּיָן קְדָלָא; רַבְרְבִין וּזְעֵירִין נָחְתִין בִּשְׁקּוֹלָא – בְּאִלֵּין אִשְׁתַּכַּח גִּבָּר וְתַקִּיף: (זוהר ח"ב קעז, ב) 
תרגום: תשעה תיקונים יקרים נמסרו לדיקנא [=לזקָן]. כל מה שנתכסה ולא נתגלה, נמצא עליון ויקר יותר. והדיקנא, הרי גנזו הכתוב. [התיקון הראשון הוא:] שערות על שערות [=שערות רבות] יוצאות מלפני פתח האוזניים ומתפשטות עד ראש הפה. [השני :] שערות השפתיים הנמצאות מראש השפה מצד ימין הפה עד הראש האחר שבשמאל הפה. [השלישי:] מתחת שני נקבי החוטם נמצא האורַח [=השביל] המפסיק באמצע השפה העליונה, והוא מלא שערות קטנות עד שאיננו נראה. [הרביעי :] הלחיים, המכוסות בשערות, מצד ימין ומצד שמאל. [החמישי :] בלחיים נראים כעין תפוחים אדומים כשושנה. [השישי :] שערות שחורות ותקיפות תלויות כחוט אחד עד החזה. [השביעי :] השפתיים, האדומות כשושנה, פנויות משער. [השמיני :] שערות קטנות יורדות על הגרון, ומכסות את העורף (שממול הגרון). [התשיעי :] שערות גדולות וקטנות מתערבות אלו באלו ויורדות כאחד. באלו [תשעת תיקוני דיקנא] נמצא גיבור ותקיף. 
כאשר אמר רבנו תורה זו בראש-השנה, פתח בתיאור מעלת ארץ-ישראל, ואמר: "מי שרוצה להיות יהודי, דהיינו לילך מדרגא לדרגא, אי-אפשר כי-אם על-ידי ארץ-ישראל. וכשמנצחין המלחמה אז נקראין 'איש מלחמה' (מלכים א' כ יא)". לאחר שסיים את אמירת התורה, שאל אותו ר' נתן "מה כוונתכם במה שאמרתם שארץ-ישראל היא גדולה כל-כך ושזה עיקר ניצחון המלחמה?" (ר' נתן הניח שרבנו התייחס למושג רוחני, להיבט כלשהו של קדושת הארץ. אך התשובה הייתה שונה:) "וגער בי, וענה ואמר: כוונתי ארץ-ישראל הזאת בפשיטות, עם אלו הבתים והדירות". 
רצונו של רבנו היה "שכל איש ישראל, כל מי שרוצה להיות איש ישראל באמת – ייסע לארץ-ישראל. ואף-על-פי שיש לו מניעות רבות על-זה, יְשַׁבֵּר כל המניעות וילך לשם, כי זה עיקר ניצחון המלחמה, כשזוכין לבוא לארץ-ישראל". 
פעם אחרת התבטא רבנו שיש שנדמה להם שרוצים ונכספים מאוד לבוא לארץ-ישראל, אם רק היו יכולים לנסוע לשם בנוחות שבה הם מורגלים. רצון זה אינו רצון שלם, "כי מי שרוצה לבוא באמת לארץ-ישראל צריך לילך גם רגלִי", הרי ארץ-ישראל היא אחד משלושה דברים שלא ניתנו לישראל אלא על-ידי ייסורים (חיי-מוהר"ן שם; פרפראות-לחכמה; ברכות ה, א). כל זה יידון להלן בתורה ובהערות, בייחוד בהערה קיב.
א דַּע שֶׁיֵּשׁ נְשָׁמָה בָּעוֹלָם, שֶׁעַל-יָדָהּ נִתְגַּלֶּה בֵּאוּרֵי וּפֵרוּשֵׁי הַתּוֹרָה, 
מי היא הנשמה הזו? אין בדברי רבנו תשובה מפורשת לשאלה זו. כל הידוע לנו הוא הגדרת ייעודה, כנשמה המביאה את ביאורי התורה לעולם. בשורה הבאה אומר רבנו: "והיא מסובלת בייסורין", ומכאן נראה שהיא אכן מצויה בעולם. אולם עדיין לא ברור האם מדובר בנשמה בלבד או באדם חי. 
הגמרא מספרת שהמשיח מצוי בעולם-הזה, וסובל ייסורים עבור כלל ישראל (סנהדרין צח, א). הזוהר קובע שישנו "משה" בכל דור ודור (זוהר ח"ג רעג, א), וגם שמשה והמשיח חד הם (זוהר ח"א כה, ב). שמא מכאן נוכל להסיק שהנשמה שבאמצעותה מתגלים חידושי התורה היא נשמת משה-משיח, נשמה המצויה בכל דור. כאשר האדם שבו מצויה נשמה זו נפטר לבית עולמו, מתעברת הנשמה באדם אחר הראוי להמשיך במלאכת גילוי ביאורי התורה, כפי שיתבאר בהמשך הדברים. 
וְהִיא מְסֻבֶּלֶת בְּיִסּוּרִין: 'פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכַל, וּבְמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה, כִּי כָּךְ דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה'. 
פירושה הפשוט של משנה זו (אבות ו: ד) הוא, שהאדם מוכרח להיות מוכן לשאת ייסורים למען לימוד התורה. הקשר לתורה שלנו יתברר בהמשך (סעיף ו), סביב דברי חז"ל (ברכות ה, א): "שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על-ידי ייסורין, ואלו הן: תורה וארץ-ישראל והעולם-הבא". ככל שאדם מוסר עצמו לסבול ייסורים למען לימוד התורה, כך גדל חלקו בה. לפיכך, מי שחפץ לקנות את המדרגה הגבוהה ביותר – מדרגת המשכת ביאורי התורה אל העולם – צריך להיות מוכן לעמוד בייסורים יותר משאר בני האדם (ביאור-הליקוטים).
וְכָל מְפָרְשֵׁי הַתּוֹרָה הֵן מְקַבְּלִין מִזֹּאת הַנְּשָׁמָה. 
בספר המידות (חדושין דאורייתא יג) מלמד רבנו: "הצדיק מתייגע אל איזהו חפץ או על איזהו דבר תורה להשיגה, ואחר-כך בא זה הדבר לאדם פָּחוּת בלי יגיעה ועמל, וכל זה כי כבר הפתח פתוח". בהערותיו של הרב מטשעהרין לספר המידות הוא מציין כמקור למימרה זו את דברי המדרש הבאים (בראשית רבה יב: א): "משל לחרישת קנים [=שדה של קנים], שלא היה יכול אדם להיכנס בתוכה, שכל מי שהיה נכנס לתוכה היה תועה. מה עשה פיקח אחד? כיסח ונכנס, כיסח ונכנס, נכנס דרך הכיסוח, ויצא דרך הכיסוח, התחילו הכל מתכנסין ויוצאין דרך כיסוח". 
בתורה שלנו מתאימים הדברים לאותו צדיק המוריד את ביאורי התורה ממקורם ומביא אותם אל העולם. משעה שנמשכו ביאורים אלה לעולם, יכולים הכול להשיגם. זה פשרם של דברי הירושלמי (פאה ב: ד): "אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני".
 


 


סדר הלימוד היומי של חסידי ברסלב כולל זמני היום לאופק ירושלים >> 
 חודש אייר תשע''ז

 
בניית אתרים - סייטד
© Breslov Research Institute· All Rights Reserved