ספרי נחלת צבי
ספרי ברסלב בשפה שלך



 


סדר הלימוד היומי של חסידי ברסלב כולל זמני היום לאופק ירושלים >> 
 חודש סיון תשע''ז

  השאירו פרטים ואחד מנציגינו
  יצור עמכם קשר בהקדם
 

ליקוטי מוהר''ן ב' מתוך הספר

דף הבית >> פרקים מתוך הספרים עברית >> ליקוטי מוהר''ן ב' מתוך הספר
    [ ]    תורה טז – "רבי יוחנן משתעי".
תורה זו נאמרה בסעודת שבת בבוקר, במהלך קיץ ה'תקס"ג. חסידים רבים באו לברסלב כדי לעשות את השבת במחיצת רבנו. בואם היה בלתי צפוי, שכן שבת זו לא הייתה אחת מן השבתות הקבועות להתקבצות החסידים (ראה חיי מוהר"ן קכג). בתחילה ביטא רבנו מורת-רוח מסוימת והפטיר שהחסידים "עושים שבת לעצמם". בשבת בבוקר הוא אמר לפניהם תורה זו, והזכיר שישנן שבעים אומות בעולם, ועשיו וישמעאל מחלקים ביניהם אומות אלה, שווה בשווה. הוא דיבר גם על הצדיק הכולל את שני המשיחים. כיוון שבמעמד נכחו אנשים רבים, שנדחקו עוד ועוד כדי לשמוע היטב את דברי רבי נחמן, נשבר לפתע השולחן שלפני רבנו. רבי נחמן הקפיד ואמר "וכי גויים יושבים אצלי על השולחן? וכי עכשיו ימות המשיח שיתקרבו גויים לצדיקים, כמו שכתוב (ישעיה ב ב): 'ונהרו אליו כל הגוים'?". כזו הייתה דרכו של רבי נחמן. הוא היה מקשר את כל דיבוריו לתורה שהוא אמר (פרפראות לחכמה; חיי-מוהר"ן ו).
במסכת בבא בתרא, לאחר פירוט סיפוריו של רבה בר-בר-חנה, מביאה הגמרא עוד כמה מעשים מופלאים אשר סופרו על-ידי אמוראים שונים. מעשים אלה מתחילים בביטוי "משתעי", 'מספר', ומיד לאחריו שם האמורא. גם בליקוטי מוהר"ן ביאר רבנו שלושה מן המעשים הללו, בתורות טז יח, וקבוצה זו של תורות נקראת בשם הכללי "משתעי".
תורה טז היא "לשון רבנו" (ראה תורה יב הערה א). שלא כמו בתורות שהובאו עד עתה, שבהן רבי נחמן מציג תחילה את הרעיונות המרכזיים של התורה ואז מראה כיצד הם רמוזים במעשה מן התלמוד, כאן הוא פותח במעשה, ורק לאחר מכן מפתח את הרעיון. בשל קיצור דברים זה, נקדים מספר מילים לתורה:
האדם הושם בעולם-הזה כדי שיתקרב לה', על-ידי כך שיתעלה מעל החומריות. הצדיק הוא המופת לרוחניות: הוא האדם העולה למדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר האפשריות; הוא התגלמותו של בן אנוש מושלם. כאשר הצדיק משיג מדרגות עליונות אלה, כאשר הוא פושט מעליו את הגשמיות ודבק ברוחניות, מובן שאין ברצונו עוד לשוב לגשמיות. אולם, הוא מוכרח לעשות זאת. כל עוד מוצא הקדוש-ברוך-הוא לנכון להשאיר את נשמתו של הצדיק בגופו, על הצדיק להימנע מכל פעולה העלולה להוביל אותו להתפשטות מוחלטת מן הגשמיות. לכן יצר ה' מספר "מחסומים", מעכבים גשמיים שתפקידם למשוך את הצדיק חזרה אל המדרגות התחתונות, הרחק מדבקותו המוחלטת באין-סוף. אף-על-פי-כן, זהו שלב זמני בלבד, אמצעי שדרכו הוא יוכל לעלות למדרגות גבוהות ונשגבות יותר של רוחניות. אולם, כאשר יבוא המשיח, כל המכשולים הגשמיים יחדלו מלהתקיים. הצדיק יוכל אז להישאר דבוק כל העת במדרגות העליונות, החכמה העליונה. וכפי שרבי נחמן מסביר, צדיק זה, הכולל את שני המשיחים, ימשוך ויקרב את כל אומות העולם אליו, וילמד אותן את דבר ה'.
רַבִּי יוֹחָנָן מִשְׁתָּעֵי: זִמְנָא חֲדָא הֲוָה קָאָזְלִינַן בִּסְפִינְתָּא, וַחֲזֵינָא הַאי כַּוְרָא דְּאַפִּיק רֵישֵׁהּ מִמַּיָּא, וְדַמְיָא עֵינֵהּ כִּתְרֵי סִהֲרֵי, וְנָפִיץ מַיָּא מִתַּרְתֵּי אוּסְיָא כִּתְרֵי מַבְרֵי דְסוּרָא (בבא בתרא עד, א).
תרגום: רבי יוחנן סיפר: פעם אחת היינו מהלכים בספינה, וראינו את אותו הדג שהוציא ראשו מן המים, ודמו עיניו כשני ירחים, ופרצו מים משני נחיריו כשני נהרות שבסורא.
וַחֲזֵינָא הַאי כַּוְרָא – שֶׁהוּא הַצַּדִּיק, הַמְכֻנֶּה בְּשֵׁם דָּג, כַּיָּדוּעַ. 
    [ ]    מי הנחל מבאר שה"ים" שרבי יוחנן רומז לו הוא ים החכמה. אכן, לעתים קרובות מסמלים המים תורה וחכמה, כמו בפסוק (ישעיה יא ט): "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". לכן משול הצדיק לדג. כשם שחייו של הדג עוברים עליו בתוך המים, כך הצדיק חי כשהוא שקוע כל כולו בחכמת התורה ובדבקות בה'. 
דְּאַפִּיק רֵישֵׁהּ מִמַּיָּא, וְדַמְיָא עֵינֵהּ כִּתְרֵי סִהֲרֵי, וְנָפִיץ מַיָּא מִתְּרֵי אוּסְיָא כִּתְרֵי מַבְרֵי דְּסוּרָא – כִּי אִי אֶפְשָׁר לַצַּדִּיק לִהְיוֹת מַחֲשַׁבְתּוֹ מְשׁוֹטֵט תָּמִיד בְּחָכְמוֹת עֶלְיוֹנוֹת, 
    [ ]    הצדיק אינו מסתפק לעולם בהבנה שטחית או פשוטה של התורה. הוא נתון בחיפוש מתמיד אחר השגה עמוקה יותר של דבר ה', שכן הוא יודע שהדבר יקרב אותו אל ה' בעצמו. עם זאת, מדרגה זו של דבקות בחכמה העליונה והרהור תמידי בה, הגבוהה בהרבה מכל מה שיוכל לקוות לו האדם המצוי, אינה מדרגה שהצדיק, ולו הגדול ביותר, יכול להרשות לעצמו לאחוז בה בקביעות לפני ביאת המשיח. כפי שרבי נחמן יסביר, במצבו הפגום הנוכחי של העולם, על הצדיק לצאת לפעמים מדבקותו ולעסוק גם בענייני חול.
כִּי לִפְעָמִים צָרִיךְ לָצֵאת לַחוּץ לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי הָעוֹלָם, 
    [ ]    הפעולות הכלולות ב'דברי העולם' הנן רבות ומגוונות. הקביעה מה נחשב לענייני חול ומה לא, תלויה במדרגה הרוחנית המסוימת שהגיע אליה אותו אדם. כך, אדם שיומו עובר עליו בדאגה לצרכי משפחתו היום-יומיים יכול לטעון בצדק שכל מעשה מצווה שהוא עושה או מחשבה על ה' העולה במוחו הם צורה של דבקות ברוחני. לא כן אצל הצדיק. הוא כל-כך שקוע במחשבתו בחכמה האלוקית העליונה, עד שמה שעשוי להיראות בעינינו כרוחניות עליונה, עבורו הוא 'דברי העולם'. דוגמה לכך ניתן למצוא בדבריו של רבי נחמן במקום אחר לגבי עבודת ה' הפשוטה של הצדיק (ליקוטי-מוהר"ן ח"ב צא): 
שיחתם של הצדיקים האמיתיים שהם משיחים ומספרים שיחת חולין, היא יקרה מאוד מאוד… כי צדיק האמת מגביה חכמה תתאה ומקשרהּ לחכמה עילאה על-ידי שיחתו וסיפורי דבריו, שמדבר עם המון-עם… וזה עניין מה שהצדיקים מדברים עם אנשים שאינם הגונים או אפילו עם עכו"ם, כי כשהצדיק מדבר עם רשעים, והצדיק מגביה שכלו ומקשרו להשם יתברך, אזי מעלה ומקשר שכלם ממקום שהם – להשם יתברך… ומקשר כל הדיבורים להשם יתברך, ועל-ידי זה מביאם לידי תשובה. 
אפילו פעולה זו של הצדיק נחשבת כארצית וכ'ענייני העולם' – יציאה של צדיק האמת אל מחוץ לחכמה העליונה. 
כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'פְּעָמִים בִּטּוּלָהּ שֶׁל תּוֹרָה זוֹ הִיא קִיּוּמָהּ'. 
    [ ]    למאמר חז"ל זה (מנחות צט, א) ישנן מספר השלכות. על-אף שאדם צריך לדעת שהתורה הנה עורק החיים של היהודי, עליו להבין שמפעם לפעם הוא מוכרח לעזוב את לימוד התורה ואת עבודת ה' לזמן-מה. הוא נוהג כך כדי שלאחר מכן הוא יוכל לשוב ללימודו ולעבודתו עם מסירות ולהט מחודשים. נתבונן, למשל, באדם שאיננו בקו הבריאות. אם יכריח עצמו להיצמד בעקשנות לסדר יומו הרגיל של לימוד תורה וקיום מצוות תובעניים, עשוי הדבר לזכותו בשבחים מצדנו. אולם, אם בעשותו כך הוא נעשה עוד יותר חולה עד שלשם רפואתו דרושים מאמצים יותר ויותר גדולים – מאמצים הכרוכים בסיכומו של דבר בתקופה ארוכה יותר של אי-לימוד ואי-עשיית מצוות – או אז, התנהגותו נראית פחות ראויה לשבח מאשר בתחילה. אם היה נח לזמן-מה מלימודיו ומהנהגותיו התובעניות, הוא היה "מחזיר את ההשקעה" לאורך זמן.
בדומה לכך, לפעמים אדם רואה את אחד מבני משפחתו או מחבריו נוהג שלא כראוי או עומד לעשות עבירה. אם יקדיש זמן כדי לדבר אתו או אתה, ויעזור לחברו או לבן-משפחתו להיות מודע ולעמוד איתן אל מול התאווה, או אז תוצאתו הישירה של מעשהו היא שמירת התורה, על-אף שהיה עליו להתבטל מעבודת ה' הרגילה שלו באותה שעה. מצויה בידינו עדות לקיום מעשי של הדרכה זו על-ידי רבי נחמן. רבי נחמן עודד את אחיו, ר' יחיאל, לדבר עם אחרים ולקרבם לעבודת ה'. ר' יחיאל התלונן שכדי לנהוג כך צריך האדם לבזבז זמן רב בשיחת חולין קודם שיוכל להגיע לעיקר. לולי כן ייראו דבריו כהטפת מוסר, ויגרמו אך ניכור ודחייה בלב השומע. האם הדבר שווה את הזמן היוצא לריק? רבנו ענה לו בעזרת מאמר חז"ל. חז"ל מספרים ש"ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת, מפני שדבריו סותרין זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו – מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה" (שבת ל, ב). רבי נחמן יעץ לאחיו "להשחיל" בתוך דברי החול גם דברי תורה. כך תתעלה כל שיחתו, והוא יזכה לתקן אחרים ולקרבם לה', על-ידי 'ביטולה של תורה שהוא קיומה' (ראה חיי מוהר"ן שעז).
ראה ליקוטי-מוהר"ן ח"ב עח, שם דן רבי נחמן באריכות ברעיון זה – 'ביטולה הוא קיומה', עזיבת התורה לכאורה מפעם לפעם כדי לקיים אותה ביתר שלמות.
וְכַד אַפִּיק רֵישָׁא מִמַּיָּא – הַיְנוּ כַּד מַפִּיק אֶת עַצְמוֹ מֵחָכְמוֹת עֶלְיוֹנוֹת, 
    [ ]    המים מסמלים את החכמה העליונה (לעיל, הערה ב). לפיכך, כמו שהדג שראה רבי יוחנן הוציא את ראשו מן המים, כך מוכרח הצדיק לפעמים לסלק עצמו – את מחשבתו – מן העיסוק התמידי בדברי תורה והדבקות בה'.
אֲזַי: וְדַמְיָא עֵינֵהּ כִּתְרֵי סִהֲרֵי – כִּי פְּקִיחַת עֵינַים מְכֻנִּים עַל שֵׁם הַחָכְמָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם". 
    [ ]    ופקיחת עיניים זו מסמלת את החכמה שמילאה את אדם וחוה באותה שעה (רש"י בראשית ג ז). ראה לעיל, תורה טו הערה עב.
וּכְשֶׁעוֹסֵק בְּחָכְמָתוֹ, אֲזַי עֵינָיו בִּבְחִינַת שֶׁמֶשׁ, 
    [ ]    בתורה הראשונה בליקוטי-מוהר"ן (סעיף ב) מלמד רבנו: "השכל הוא אור גדול ומאיר לו בכל דרכיו… כמו השמש" ומצטט את הפסוק (משלי ד יח) "ואֹרח צדיקים כאור נֹגה". כאשר הצדיק פועל את פעולותיו בעבודת ה', הוא משול לשמש, והוא זורח בבהירות רבה עם אור שמימי זה של חכמה. (בספר שמות (לד ל) מסופר על משה רבנו, שלאחר שירד מהר סיני עם התורה, קרן עור פניו באור בהיר.)
וּכְשֶׁמְּסַלֵּק אֶת עַצְמוֹ מֵחָכְמָה עֶלְיוֹנָה, הֲוָה זֶה כְּמוֹ בִּיאַת שֶׁמֶשׁ, 
    [ ]    בביטוי זה, 'בא השמש', משתמשים כדי לתאר את פטירתו של אדם גדול (ראה ליקוטי-מוהר"ן ח"א ה: ב). האר"י הקדוש מסביר שירידת האדם ממדרגתו הרוחנית משולה למוות (שער ההקדמות עמ' שעד). לפיכך, כאשר הצדיק מוכרח לרדת מדבקותו בחכמה העליונה, משול הדבר לשקיעת השמש – ויש בכך מטעמו של המוות.
וּכְשֶׁבָּא הַשֶּׁמֶשׁ אֲזַי נִשְׁתָּאֲרִים עֵינָיו בִּבְחִינַת סִהֲרֵי, כִּי סִהֲרָא אֵין מְאִירָה אֶלָּא כַּד נִסְתַּלֵּק הַשֶּׁמֶשׁ. 
    [ ]    הלבנה התלוננה על-כך שהקדוש-ברוך-הוא הקטין אותה במהלך הבריאה, וטענה (חולין ס, ב): "שרגא בטיהרא – מאי אהני?", 'נר בצהריים – מה תועלתו?'. כל עוד אור השמש ממלא את השמים, טענה הלבנה, היא עומדת חסרת תועלת. רק כאשר ('כד') מסתלקת השמש ניכר אור הלבנה. לכך מתכוונים כשמדברים על פגימת הלבנה, המקבילה לחכמה תתאה, המאור הקטן (ליקוטי-מוהר"ן ח"א א: ב; שם ח"ב צא). עם-ישראל, שלוח השנה שלו מבוסס על חודשי הירח, משול בעצמו ללבנה. דמיון זה בא לידי ביטוי משמעותי יותר בהשפעה שיש למעשיהם של ישראל על הלבנה. בגלל חטאיהם, הלבנה / חכמה תתאה נפגמת, ובלשון הקבלה, אומות העולם יכולים לינוק את חיותם מחכמה תחתונה זו (ראה ליקוטי-מוהר"ן ח"ב ג, שם קושר רבנו את הלבנה / חכמה תתאה למלכות דקדושה, הספירה התחתונה; ראה נספח: הפרצופים). בדרך זאת יכולות אומות העולם להפוך את החכמה-תתאה לחכמה של כפירה, לחזק אמונות כוזבות ולהכניע עוד יותר את עם-ישראל. הצדיק, המצוי בדרך-כלל במדרגת החכמה העליונה, מוכרח אז לנטוש את דבקותו האישית בה'. כדי להציל את היהודים, המלכות דקדושה, עליו להיכנס אל החכמה התחתונה, וכך להעלות את החכמה למקומה הראוי בקדושה (מבועי הנחל).
וְזֶה בְּחִינַת: 'וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ' (תפילת 'נשמת') – לִפְעָמִים מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ, כַּד אֲנַחְנוּ דְּבֵקִים בְּחָכְמָה, וְלִפְעָמִים מְאִירוֹת כַּיָּרֵחַ, כַּד מְסַלְּקִין אֶת עַצְמֵנוּ מִלְּשׁוֹטֵט בְּחָכְמָה. 
    [ ]    בכתב-היד: "לפעמים מאירות כשמש, כד אנחנו דבקים בחכמה העליונה, ולפעמים…".
הצדיק צריך לנוע חליפות בין החכמה העליונה והחכמה התחתונה. אולם, עליו להיזהר מאוד שלא להילכד בענייני החול. עליו להשגיח היטב על "עיניו", על חכמתו, במיוחד במדרגות התחתונות ביותר, כדי שהוא לא יוכנע לעולם על-ידי המלכות של הסיטרא-אחרא – ה"חכמה" כביכול של כפירה, עבודת אלילים וספקות פילוסופיים.
וְנָפִיץ מַיָּא מִתְּרֵי אוּסְיָא – הֵם בְּחִינַת תְּרֵין מְשִׁיחִין, 
    [ ]    חז"ל נוהגים להבחין בין שני משיחים, שני שלבים בגאולה. הראשון, אשר יכשיר את הקרקע לגאולה, יהיה צאצא של יוסף – משיח בן-יוסף. אולם, הוא לא יחיה עד לגאולה השלמה, והיא תבוא באמצעות המשיח השני, שיהיה צאצא ישיר של המלך דוד – משיח בן-דוד. מי הנחל מוסיף: משיח בן-יוסף הוא השמש, חכמה עילאה. זאת משום שיוסף קיבל את כל חכמתו של אביו, ו"יעקב ויוסף כחדא אינון" – 'יעקב ויוסף כאחד הם' (זוהר ח"א קעו, ב), ויעקב עצמו מקביל לשמש (ראה בראשית רבה סח: יב; ליקוטי מוהר"ן ח"א א: ב). משיח בן-דוד, לעומת זאת, מסומל על-ידי הלבנה, חכמה תתאה. משום כך אנו אומרים בברכת הלבנה "דוד מלך ישראל חי וקיים". הוא ורק הוא יביא גאולה שלמה, אשר תופיע רק כאשר החכמה התחתונה תתוקן.
שֶׁאֲלֵיהֶם הָעַכּוּ"ם יִדְרְשׁוּ וְיִמְשְׁכוּ אֶת עַצְמָם אֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה ב ב): "וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִים". 
    [ ]    בכתב-היד: שאליהם גויים ידרשו". 
אומות העולם ינהרו אל המשיח, והוא ינהיר-יאיר אותם באורה של עבודת ה'. 
וְזֶה: תְּרֵי נְהָרוֹת דְּסוּרָא. סוּרָא – זֶה בְּחִינַת עַכּוּ"ם, עַל שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ", 
    [ ]    בכתב-היד: "סורא – זה בחינת אומות העולם".
הקשר בין סורא לסרו הוא בדמיון הצליל. כאשר ישראל חטאו בעגל במדבר, נאמר עליהם שהם "סרו מהר מן הדרך" (שמות לב ח) ודבקו בעבודה-הזרה. בכך הם נעשו דומים לגויים. תפקידו של המשיח הוא לתקן את חכמתם הפגומה.
וְהֵם נִכְלָלִים בִּשְׁתֵּי אֻמּוֹת: עֵשָׂו וְיִשְׁמָעֵאל. 
    [ ]    מבחינה מהותית, העולם מתחלק לשבעים אומות (מקורו של מספר זה הוא בבראשית י): שלושים-וחמש אומות נתונות תחת שלטונו והשפעתו של עשו  (הנצרות), ושלושים-וחמש – תחת ישמעאל (איסלם). אמנם הגלות הנוכחית מכונה 'גלות אדום', על-שם עשו, אך חלק ממהותה של גלות זו שייך גם לישמעאלים, הממלאים תפקיד "חשוב" בדיכוי העם היהודי (איכה רבה א: מד; זוהר ח"ג רמו, ב; ראה גם בספר 'זו ארצי', בהוצאת מכון נחלת צבי, פרקים יט, לא). בקבלה מייצגות שתי אומות אלו את ה'קליפות' הקשות והעבות ביותר. לשם הכנעתן יידרשו תכונותיהם הממוזגות של שני המשיחים (תיקוני זוהר, הוספות, תיקונא עשיראה קמז, ב; פרפראות לחכמה).
וְעַל-יְדֵי אֵלּוּ תְּרֵין מְשִׁיחִין, שֶׁהֵם תְּרֵי אוּסְיָא, בְּחִינַת (איכה ד כ): "רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה'", 
    [ ]    רבי נחמן לימד שכלי נשקו של המשיח הוא התפילה, ובאמצעותה הוא יכבוש את העולם כולו. רבנו אמר זאת ביחס לדברי חז"ל שהמשיח ישפוט באמצעות חוש הריח הרוחני שלו. לכן מסמלים שני הנחירים ('אוסיא') את שני המשיחים, האמצעי שעל-ידו יורדת הרוח/התפילה לעולם. ראה גם ליקוטי-מוהר"ן ח"א ט: ד, ב: א, שם מבוארת מערכת קשרים זו ביתר פירוט.
עַל-יָדָם יִגָּאֲלוּ וְיִמָּשְׁכוּ כִּנְהָרוֹת אֶצְלָם לִלְמֹד דְּבַר ה'. 
    [ ]    נראה שרבנו מתכוון לומר כאן שמשיח בן-יוסף ומשיח בן-דוד יכניעו את האומות באמצעות דבר ה', ולא דרך מלחמה. אלו שרדפו במשך מאות שנים את העם הנבחר יגיעו להכיר בדבר ה', שהוא, כפי שרבי נחמן אומר, התפילה (ראה ליקוטי-מוהר"ן ח"ב א: ט).
וּתְרֵין אֻמִּין, עֵשָׂו וְיִשְׁמָעֵאל, אִנּוּן תְּרֵין עֲנָנִין דִּמְכַסִּין עַל הָעַיְנִין, שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְהָאִיר תָּמִיד בִּבְחִינַת שֶׁמֶשׁ. 
    [ ]    ה'עיניים', החכמה, מיועדות להאיר כמו השמש. אולם עשו  וישמעאל מעיבים על האמת על-ידי אמונות שקריות ותורות של כפירה. דבר זה הוא המונע את הצדיק מלהישאר תמיד למעלה – להמשיך ולהידבק בחכמה העליונה, כשכל ישותו נבלעת באלוקות.
וּבִשְׁבִיל זֶה צָרִיךְ הַצַּדִּיק לְבַטֵּל אֶת דְּבֵקוּתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּבְּרוּ הָאֻמִּין עֵשָׂו וְיִשְׁמָעֵאל עַל עֵינָיו, וְיִתְבַּטֵּל, חַס וְשָׁלוֹם, חָכְמָתוֹ לְגַמְרֵי. 
    [ ]    בכתב-היד: "ובשביל זה צריך הצדיק לבטל את דבקותו העצומה…".
כפי שהוסבר (ראה הערה י), ישראל גורמים בחטאיהם לחלקים מן החכמה התחתונה לרדת, כביכול, אל תחומי הסיטרא-אחרא. זוהי פגימת הלבנה, והיא המאפשרת לאומות-העולם – המיוצגות על-ידי עשו  וישמעאל – לשגשג. הצדיק מוכרח לעמוד כנגד החיזוק שמעניק הדבר לאמונותיהם הכוזבות. אולם, כדי שיוכל לתקן את החכמה התחתונה ואת החומריות של העולם-הזה, הוא מחויב לבטל את התורה – לשם קיומה. אם הוא יניח להשפעתם להתפשט ללא מעצור, תעלה החכמה של הסיטרא-אחרא עד לחכמה העליונה ואפילו תשאב ממנה, ירחם ה'. הדבר יכול לגרום להחשכה מוחלטת של עיני הצדיק. יכולתו לעלות אל החכמה העליונה תישלל אז לגמרי. לפיכך, הצדיק מוכרח להניח לזמן-מה להשגות העליונות הממלאות את נפשו בדרך-כלל ולרדת אל עניינים ארציים כדי לתקנם. אכן, "פעמים ביטולה של תורה זו היא קיומה".
אֲבָל עַל-יְדֵי תְּרֵין מְשִׁיחִין, שֶׁיָּפוּצוּ מַעְיְנוֹתֵיהֶם חוּצָה, 
    [ ]    רבי נחמן שב למעשהו של רבי יוחנן, ומצטט את הפסוק ממשלי (ה טז): "יפוצו מעינותיך חוצה", כדי להראות שכשם שמשני נחירי הדג "נפיץ מיא" – 'פרצו מים' – כך גם מעינותיהם של שני המשיחים יפוצו ויגיעו לאומות העולם כולן.
לכן, מאמציו של הצדיק לעלות ולרדת בין שתי מדרגות החכמה דרושים רק בעולם-הזה. אולם, כאשר יגיעו משיח בן-יוסף ומשיח בן-דוד, מעינותיהם יפוצו חוצה, ותורתם תביא את דבר ה' אפילו אל עובדי האלילים, ותשטוף בדרכה כל כפירה ועבודה-זרה. כל האומות יתקרבו אל המשיחים ולא יהיה צורך לחשוש עוד מן העננים / עשו  וישמעאל, שכן החכמה האלוקית היא שתמשול בכול (מי הנחל).
וְיֵהָפֵךְ לְכֻלָּם שָׂפָה בְרוּרָה, 
    [ ]    זהו חלק מפסוק (צפניה ג ט): "כי אז אהפֹּך אל עמים שפה ברורה, לקרא כֻלם בשם ה' לעבדו שכם אחד". מצודת דוד על אתר מפרש שלכולם תהיה שפה משותפת – לשון הקודש – שבאמצעותה עמי הארץ יבואו לכלל אמונה אחת בה' אחד, וכך יקראו אליו יחדיו מתוך כוונה משותפת.
אָז יִתְקַיֵּם: "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה", וְאָז לֹא יִצְטָרֵךְ לְבַטֵּל מִדְּבֵקוּתוֹ.
    [ ]    במקורו, אור הלבנה היה כאור החמה. אולם כעת הלבנה פגומה ואורה פחוּת. עם זאת, יבואו ימים שבהם תשוב הלבנה למעמדה ולהדרה הקודמים (ישעיה ל כו). אז יוכל הצדיק להישאר שקוע תמיד בחכמה העליונה; עיניו יאירו תמיד כמו השמש. הוא לא יהיה מחויב עוד לרדת לחכמה תתאה כדי לתקנה, כיוון שמשעה שדבר ה' נתקבל על הכול, תאיר גם היא באור גדול משל עצמה. משעה שדבר ה' נתקבל על הכול, לא יהיו עוד מפריעים שיגבירו את החכמה התחתונה, ולא יימנע מהצדיק להישאר בחכמה העליונה.
כעת נוכל לקרוא מחדש את מעשהו של רבי יוחנן:
רבי יוחנן משתעי: זימנא חדא הווה קאזלינן בספינתא [רבי יוחנן סיפר: פעם אחת היינו מהלכים בספינה] – בים החכמה העליונה.
וחזינא האי כוורא [וראינו את אותו הדג] – הצדיק.
דאפיק רישיה ממיא [שהוציא ראשו מן המים] – שהוציא עצמו מן החכמה העליונה. 
ודמיא עיניה כתרי סיהרי [ודמו עיניו כשני ירחים] – כאשר הוא היה דבוק עדיין בחכמה העליונה, האירו עיניו כמו השמש. גם בהיותו דבוק בחכמה התחתונה, יכולות עיניו להאיר ולקרב אנשים לה', אך במידה פחותה. עיניו משולות אז לשני ירחים. 
ונפיץ מיא [ופרצו מים] – מעינות חכמתו ותורתו נפוצו לכל עבר.
מתרתי אוסיא [משני נחיריו] – משני המשיחים. הצדיק, הכולל את מדרגות משיח בן-יוסף ומשיח בן-דוד (לעיל, הערה א) הנו בעל הכוח להתגבר על חכמות אומות העולם.
כתרי מברי דסורא [כשני נהרות שבסורא] – דהיינו, הוא יסלק את עבודת האלילים והכפירה ('סורא' – 'סרו') מן העולם. אז יוכל צדיק זה להישאר שקוע במדרגות הנשגבות של החכמה העליונה ולדבוק בה' ללא הפסקה.
מי הנחל מוסיף שצדיק יחיד זה הכולל את שני המשיחים הנו משה-משיח, ששמו 'שילה' (ראה ליקוטי-מוהר"ן ח"א ט: ד הערה מח).
ייתכן גם שכפילות זו רומזת להכנעת שתי האומות, עשו וישמעאל, שהן שורש כל שבעים אומות העולם, והן המייצגות את עניין הרע שבעץ הדעת, שממנו מתהוות החכמות החיצוניות על-ידי דעת "טוב ורע". אפשר גם שלכך התכוון רבנו בקפידתו כאשר נשבר השולחן מחמת הדוחק (ראה הערה א). הוא אמר "וכי גויים יושבים אצלי על השולחן?", כלומר, האם יש כאן חכמות חיצונית שאני צריך לשוברן?
(מִסִּימָן טו עַד כָּאן – לְשׁוֹן רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה)
תורה טז – "רבי יוחנן משתעי".
תורה זו נאמרה בסעודת שבת בבוקר, במהלך קיץ ה'תקס"ג. חסידים רבים באו לברסלב כדי לעשות את השבת במחיצת רבנו. בואם היה בלתי צפוי, שכן שבת זו לא הייתה אחת מן השבתות הקבועות להתקבצות החסידים (ראה חיי מוהר"ן קכג). בתחילה ביטא רבנו מורת-רוח מסוימת והפטיר שהחסידים "עושים שבת לעצמם". בשבת בבוקר הוא אמר לפניהם תורה זו, והזכיר שישנן שבעים אומות בעולם, ועשיו וישמעאל מחלקים ביניהם אומות אלה, שווה בשווה. הוא דיבר גם על הצדיק הכולל את שני המשיחים. כיוון שבמעמד נכחו אנשים רבים, שנדחקו עוד ועוד כדי לשמוע היטב את דברי רבי נחמן, נשבר לפתע השולחן שלפני רבנו. רבי נחמן הקפיד ואמר "וכי גויים יושבים אצלי על השולחן? וכי עכשיו ימות המשיח שיתקרבו גויים לצדיקים, כמו שכתוב (ישעיה ב ב): 'ונהרו אליו כל הגוים'?". כזו הייתה דרכו של רבי נחמן. הוא היה מקשר את כל דיבוריו לתורה שהוא אמר (פרפראות לחכמה; חיי-מוהר"ן ו).
במסכת בבא בתרא, לאחר פירוט סיפוריו של רבה בר-בר-חנה, מביאה הגמרא עוד כמה מעשים מופלאים אשר סופרו על-ידי אמוראים שונים. מעשים אלה מתחילים בביטוי "משתעי", 'מספר', ומיד לאחריו שם האמורא. גם בליקוטי מוהר"ן ביאר רבנו שלושה מן המעשים הללו, בתורות טז יח, וקבוצה זו של תורות נקראת בשם הכללי "משתעי".
תורה טז היא "לשון רבנו" (ראה תורה יב הערה א). שלא כמו בתורות שהובאו עד עתה, שבהן רבי נחמן מציג תחילה את הרעיונות המרכזיים של התורה ואז מראה כיצד הם רמוזים במעשה מן התלמוד, כאן הוא פותח במעשה, ורק לאחר מכן מפתח את הרעיון. בשל קיצור דברים זה, נקדים מספר מילים לתורה:
האדם הושם בעולם-הזה כדי שיתקרב לה', על-ידי כך שיתעלה מעל החומריות. הצדיק הוא המופת לרוחניות: הוא האדם העולה למדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר האפשריות; הוא התגלמותו של בן אנוש מושלם. כאשר הצדיק משיג מדרגות עליונות אלה, כאשר הוא פושט מעליו את הגשמיות ודבק ברוחניות, מובן שאין ברצונו עוד לשוב לגשמיות. אולם, הוא מוכרח לעשות זאת. כל עוד מוצא הקדוש-ברוך-הוא לנכון להשאיר את נשמתו של הצדיק בגופו, על הצדיק להימנע מכל פעולה העלולה להוביל אותו להתפשטות מוחלטת מן הגשמיות. לכן יצר ה' מספר "מחסומים", מעכבים גשמיים שתפקידם למשוך את הצדיק חזרה אל המדרגות התחתונות, הרחק מדבקותו המוחלטת באין-סוף. אף-על-פי-כן, זהו שלב זמני בלבד, אמצעי שדרכו הוא יוכל לעלות למדרגות גבוהות ונשגבות יותר של רוחניות. אולם, כאשר יבוא המשיח, כל המכשולים הגשמיים יחדלו מלהתקיים. הצדיק יוכל אז להישאר דבוק כל העת במדרגות העליונות, החכמה העליונה. וכפי שרבי נחמן מסביר, צדיק זה, הכולל את שני המשיחים, ימשוך ויקרב את כל אומות העולם אליו, וילמד אותן את דבר ה'.
רַבִּי יוֹחָנָן מִשְׁתָּעֵי: זִמְנָא חֲדָא הֲוָה קָאָזְלִינַן בִּסְפִינְתָּא, וַחֲזֵינָא הַאי כַּוְרָא דְּאַפִּיק רֵישֵׁהּ מִמַּיָּא, וְדַמְיָא עֵינֵהּ כִּתְרֵי סִהֲרֵי, וְנָפִיץ מַיָּא מִתַּרְתֵּי אוּסְיָא כִּתְרֵי מַבְרֵי דְסוּרָא (בבא בתרא עד, א).
תרגום: רבי יוחנן סיפר: פעם אחת היינו מהלכים בספינה, וראינו את אותו הדג שהוציא ראשו מן המים, ודמו עיניו כשני ירחים, ופרצו מים משני נחיריו כשני נהרות שבסורא.
וַחֲזֵינָא הַאי כַּוְרָא – שֶׁהוּא הַצַּדִּיק, הַמְכֻנֶּה בְּשֵׁם דָּג, כַּיָּדוּעַ. 
מי הנחל מבאר שה"ים" שרבי יוחנן רומז לו הוא ים החכמה. אכן, לעתים קרובות מסמלים המים תורה וחכמה, כמו בפסוק (ישעיה יא ט): "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". לכן משול הצדיק לדג. כשם שחייו של הדג עוברים עליו בתוך המים, כך הצדיק חי כשהוא שקוע כל כולו בחכמת התורה ובדבקות בה'. 
דְּאַפִּיק רֵישֵׁהּ מִמַּיָּא, וְדַמְיָא עֵינֵהּ כִּתְרֵי סִהֲרֵי, וְנָפִיץ מַיָּא מִתְּרֵי אוּסְיָא כִּתְרֵי מַבְרֵי דְּסוּרָא – כִּי אִי אֶפְשָׁר לַצַּדִּיק לִהְיוֹת מַחֲשַׁבְתּוֹ מְשׁוֹטֵט תָּמִיד בְּחָכְמוֹת עֶלְיוֹנוֹת, 
הצדיק אינו מסתפק לעולם בהבנה שטחית או פשוטה של התורה. הוא נתון בחיפוש מתמיד אחר השגה עמוקה יותר של דבר ה', שכן הוא יודע שהדבר יקרב אותו אל ה' בעצמו. עם זאת, מדרגה זו של דבקות בחכמה העליונה והרהור תמידי בה, הגבוהה בהרבה מכל מה שיוכל לקוות לו האדם המצוי, אינה מדרגה שהצדיק, ולו הגדול ביותר, יכול להרשות לעצמו לאחוז בה בקביעות לפני ביאת המשיח. כפי שרבי נחמן יסביר, במצבו הפגום הנוכחי של העולם, על הצדיק לצאת לפעמים מדבקותו ולעסוק גם בענייני חול.
כִּי לִפְעָמִים צָרִיךְ לָצֵאת לַחוּץ לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי הָעוֹלָם, 
הפעולות הכלולות ב'דברי העולם' הנן רבות ומגוונות. הקביעה מה נחשב לענייני חול ומה לא, תלויה במדרגה הרוחנית המסוימת שהגיע אליה אותו אדם. כך, אדם שיומו עובר עליו בדאגה לצרכי משפחתו היום-יומיים יכול לטעון בצדק שכל מעשה מצווה שהוא עושה או מחשבה על ה' העולה במוחו הם צורה של דבקות ברוחני. לא כן אצל הצדיק. הוא כל-כך שקוע במחשבתו בחכמה האלוקית העליונה, עד שמה שעשוי להיראות בעינינו כרוחניות עליונה, עבורו הוא 'דברי העולם'. דוגמה לכך ניתן למצוא בדבריו של רבי נחמן במקום אחר לגבי עבודת ה' הפשוטה של הצדיק (ליקוטי-מוהר"ן ח"ב צא): 
שיחתם של הצדיקים האמיתיים שהם משיחים ומספרים שיחת חולין, היא יקרה מאוד מאוד… כי צדיק האמת מגביה חכמה תתאה ומקשרהּ לחכמה עילאה על-ידי שיחתו וסיפורי דבריו, שמדבר עם המון-עם… וזה עניין מה שהצדיקים מדברים עם אנשים שאינם הגונים או אפילו עם עכו"ם, כי כשהצדיק מדבר עם רשעים, והצדיק מגביה שכלו ומקשרו להשם יתברך, אזי מעלה ומקשר שכלם ממקום שהם – להשם יתברך… ומקשר כל הדיבורים להשם יתברך, ועל-ידי זה מביאם לידי תשובה. 
אפילו פעולה זו של הצדיק נחשבת כארצית וכ'ענייני העולם' – יציאה של צדיק האמת אל מחוץ לחכמה העליונה. 
כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'פְּעָמִים בִּטּוּלָהּ שֶׁל תּוֹרָה זוֹ הִיא קִיּוּמָהּ'. 
למאמר חז"ל זה (מנחות צט, א) ישנן מספר השלכות. על-אף שאדם צריך לדעת שהתורה הנה עורק החיים של היהודי, עליו להבין שמפעם לפעם הוא מוכרח לעזוב את לימוד התורה ואת עבודת ה' לזמן-מה. הוא נוהג כך כדי שלאחר מכן הוא יוכל לשוב ללימודו ולעבודתו עם מסירות ולהט מחודשים. נתבונן, למשל, באדם שאיננו בקו הבריאות. אם יכריח עצמו להיצמד בעקשנות לסדר יומו הרגיל של לימוד תורה וקיום מצוות תובעניים, עשוי הדבר לזכותו בשבחים מצדנו. אולם, אם בעשותו כך הוא נעשה עוד יותר חולה עד שלשם רפואתו דרושים מאמצים יותר ויותר גדולים – מאמצים הכרוכים בסיכומו של דבר בתקופה ארוכה יותר של אי-לימוד ואי-עשיית מצוות – או אז, התנהגותו נראית פחות ראויה לשבח מאשר בתחילה. אם היה נח לזמן-מה מלימודיו ומהנהגותיו התובעניות, הוא היה "מחזיר את ההשקעה" לאורך זמן.
בדומה לכך, לפעמים אדם רואה את אחד מבני משפחתו או מחבריו נוהג שלא כראוי או עומד לעשות עבירה. אם יקדיש זמן כדי לדבר אתו או אתה, ויעזור לחברו או לבן-משפחתו להיות מודע ולעמוד איתן אל מול התאווה, או אז תוצאתו הישירה של מעשהו היא שמירת התורה, על-אף שהיה עליו להתבטל מעבודת ה' הרגילה שלו באותה שעה. מצויה בידינו עדות לקיום מעשי של הדרכה זו על-ידי רבי נחמן. רבי נחמן עודד את אחיו, ר' יחיאל, לדבר עם אחרים ולקרבם לעבודת ה'. ר' יחיאל התלונן שכדי לנהוג כך צריך האדם לבזבז זמן רב בשיחת חולין קודם שיוכל להגיע לעיקר. לולי כן ייראו דבריו כהטפת מוסר, ויגרמו אך ניכור ודחייה בלב השומע. האם הדבר שווה את הזמן היוצא לריק? רבנו ענה לו בעזרת מאמר חז"ל. חז"ל מספרים ש"ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת, מפני שדבריו סותרין זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו – מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה" (שבת ל, ב). רבי נחמן יעץ לאחיו "להשחיל" בתוך דברי החול גם דברי תורה. כך תתעלה כל שיחתו, והוא יזכה לתקן אחרים ולקרבם לה', על-ידי 'ביטולה של תורה שהוא קיומה' (ראה חיי מוהר"ן שעז).
ראה ליקוטי-מוהר"ן ח"ב עח, שם דן רבי נחמן באריכות ברעיון זה – 'ביטולה הוא קיומה', עזיבת התורה לכאורה מפעם לפעם כדי לקיים אותה ביתר שלמות.
וְכַד אַפִּיק רֵישָׁא מִמַּיָּא – הַיְנוּ כַּד מַפִּיק אֶת עַצְמוֹ מֵחָכְמוֹת עֶלְיוֹנוֹת, 
המים מסמלים את החכמה העליונה (לעיל, הערה ב). לפיכך, כמו שהדג שראה רבי יוחנן הוציא את ראשו מן המים, כך מוכרח הצדיק לפעמים לסלק עצמו – את מחשבתו – מן העיסוק התמידי בדברי תורה והדבקות בה'.
אֲזַי: וְדַמְיָא עֵינֵהּ כִּתְרֵי סִהֲרֵי – כִּי פְּקִיחַת עֵינַים מְכֻנִּים עַל שֵׁם הַחָכְמָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם". 
ופקיחת עיניים זו מסמלת את החכמה שמילאה את אדם וחוה באותה שעה (רש"י בראשית ג ז). ראה לעיל, תורה טו הערה עב.
וּכְשֶׁעוֹסֵק בְּחָכְמָתוֹ, אֲזַי עֵינָיו בִּבְחִינַת שֶׁמֶשׁ,  בתורה הראשונה בליקוטי-מוהר"ן (סעיף ב) מלמד רבנו: "השכל הוא אור גדול ומאיר לו בכל דרכיו… כמו השמש" ומצטט את הפסוק (משלי ד יח) "ואֹרח צדיקים כאור נֹגה". כאשר הצדיק פועל את פעולותיו בעבודת ה', הוא משול לשמש, והוא זורח בבהירות רבה עם אור שמימי זה של חכמה. (בספר שמות (לד ל) מסופר על משה רבנו, שלאחר שירד מהר סיני עם התורה, קרן עור פניו באור בהיר.)
וּכְשֶׁמְּסַלֵּק אֶת עַצְמוֹ מֵחָכְמָה עֶלְיוֹנָה, הֲוָה זֶה כְּמוֹ בִּיאַת שֶׁמֶשׁ,  בביטוי זה, 'בא השמש', משתמשים כדי לתאר את פטירתו של אדם גדול (ראה ליקוטי-מוהר"ן ח"א ה: ב). האר"י הקדוש מסביר שירידת האדם ממדרגתו הרוחנית משולה למוות (שער ההקדמות עמ' שעד). לפיכך, כאשר הצדיק מוכרח לרדת מדבקותו בחכמה העליונה, משול הדבר לשקיעת השמש – ויש בכך מטעמו של המוות.
וּכְשֶׁבָּא הַשֶּׁמֶשׁ אֲזַי נִשְׁתָּאֲרִים עֵינָיו בִּבְחִינַת סִהֲרֵי, כִּי סִהֲרָא אֵין מְאִירָה אֶלָּא כַּד נִסְתַּלֵּק הַשֶּׁמֶשׁ. 
הלבנה התלוננה על-כך שהקדוש-ברוך-הוא הקטין אותה במהלך הבריאה, וטענה (חולין ס, ב): "שרגא בטיהרא – מאי אהני?", 'נר בצהריים – מה תועלתו?'. כל עוד אור השמש ממלא את השמים, טענה הלבנה, היא עומדת חסרת תועלת. רק כאשר ('כד') מסתלקת השמש ניכר אור הלבנה. לכך מתכוונים כשמדברים על פגימת הלבנה, המקבילה לחכמה תתאה, המאור הקטן (ליקוטי-מוהר"ן ח"א א: ב; שם ח"ב צא). עם-ישראל, שלוח השנה שלו מבוסס על חודשי הירח, משול בעצמו ללבנה. דמיון זה בא לידי ביטוי משמעותי יותר בהשפעה שיש למעשיהם של ישראל על הלבנה. בגלל חטאיהם, הלבנה / חכמה תתאה נפגמת, ובלשון הקבלה, אומות העולם יכולים לינוק את חיותם מחכמה תחתונה זו (ראה ליקוטי-מוהר"ן ח"ב ג, שם קושר רבנו את הלבנה / חכמה תתאה למלכות דקדושה, הספירה התחתונה; ראה נספח: הפרצופים). בדרך זאת יכולות אומות העולם להפוך את החכמה-תתאה לחכמה של כפירה, לחזק אמונות כוזבות ולהכניע עוד יותר את עם-ישראל. הצדיק, המצוי בדרך-כלל במדרגת החכמה העליונה, מוכרח אז לנטוש את דבקותו האישית בה'. כדי להציל את היהודים, המלכות דקדושה, עליו להיכנס אל החכמה התחתונה, וכך להעלות את החכמה למקומה הראוי בקדושה (מבועי הנחל).
וְזֶה בְּחִינַת: 'וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ' (תפילת 'נשמת') – לִפְעָמִים מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ, כַּד אֲנַחְנוּ דְּבֵקִים בְּחָכְמָה, וְלִפְעָמִים מְאִירוֹת כַּיָּרֵחַ, כַּד מְסַלְּקִין אֶת עַצְמֵנוּ מִלְּשׁוֹטֵט בְּחָכְמָה. 
בכתב-היד: "לפעמים מאירות כשמש, כד אנחנו דבקים בחכמה העליונה, ולפעמים…".
הצדיק צריך לנוע חליפות בין החכמה העליונה והחכמה התחתונה. אולם, עליו להיזהר מאוד שלא להילכד בענייני החול. עליו להשגיח היטב על "עיניו", על חכמתו, במיוחד במדרגות התחתונות ביותר, כדי שהוא לא יוכנע לעולם על-ידי המלכות של הסיטרא-אחרא – ה"חכמה" כביכול של כפירה, עבודת אלילים וספקות פילוסופיים.
וְנָפִיץ מַיָּא מִתְּרֵי אוּסְיָא – הֵם בְּחִינַת תְּרֵין מְשִׁיחִין, 
חז"ל נוהגים להבחין בין שני משיחים, שני שלבים בגאולה. הראשון, אשר יכשיר את הקרקע לגאולה, יהיה צאצא של יוסף – משיח בן-יוסף. אולם, הוא לא יחיה עד לגאולה השלמה, והיא תבוא באמצעות המשיח השני, שיהיה צאצא ישיר של המלך דוד – משיח בן-דוד. מי הנחל מוסיף: משיח בן-יוסף הוא השמש, חכמה עילאה. זאת משום שיוסף קיבל את כל חכמתו של אביו, ו"יעקב ויוסף כחדא אינון" – 'יעקב ויוסף כאחד הם' (זוהר ח"א קעו, ב), ויעקב עצמו מקביל לשמש (ראה בראשית רבה סח: יב; ליקוטי מוהר"ן ח"א א: ב). משיח בן-דוד, לעומת זאת, מסומל על-ידי הלבנה, חכמה תתאה. משום כך אנו אומרים בברכת הלבנה "דוד מלך ישראל חי וקיים". הוא ורק הוא יביא גאולה שלמה, אשר תופיע רק כאשר החכמה התחתונה תתוקן.
שֶׁאֲלֵיהֶם הָעַכּוּ"ם יִדְרְשׁוּ וְיִמְשְׁכוּ אֶת עַצְמָם אֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה ב ב): "וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִים". 
בכתב-היד: שאליהם גויים ידרשו". 
אומות העולם ינהרו אל המשיח, והוא ינהיר-יאיר אותם באורה של עבודת ה'. 
וְזֶה: תְּרֵי נְהָרוֹת דְּסוּרָא. סוּרָא – זֶה בְּחִינַת עַכּוּ"ם, עַל שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ", 
בכתב-היד: "סורא – זה בחינת אומות העולם".
הקשר בין סורא לסרו הוא בדמיון הצליל. כאשר ישראל חטאו בעגל במדבר, נאמר עליהם שהם "סרו מהר מן הדרך" (שמות לב ח) ודבקו בעבודה-הזרה. בכך הם נעשו דומים לגויים. תפקידו של המשיח הוא לתקן את חכמתם הפגומה.
וְהֵם נִכְלָלִים בִּשְׁתֵּי אֻמּוֹת: עֵשָׂו וְיִשְׁמָעֵאל. 
מבחינה מהותית, העולם מתחלק לשבעים אומות (מקורו של מספר זה הוא בבראשית י): שלושים-וחמש אומות נתונות תחת שלטונו והשפעתו של עשו  (הנצרות), ושלושים-וחמש – תחת ישמעאל (איסלם). אמנם הגלות הנוכחית מכונה 'גלות אדום', על-שם עשו, אך חלק ממהותה של גלות זו שייך גם לישמעאלים, הממלאים תפקיד "חשוב" בדיכוי העם היהודי (איכה רבה א: מד; זוהר ח"ג רמו, ב; ראה גם בספר 'זו ארצי', בהוצאת מכון נחלת צבי, פרקים יט, לא). בקבלה מייצגות שתי אומות אלו את ה'קליפות' הקשות והעבות ביותר. לשם הכנעתן יידרשו תכונותיהם הממוזגות של שני המשיחים (תיקוני זוהר, הוספות, תיקונא עשיראה קמז, ב; פרפראות לחכמה).
וְעַל-יְדֵי אֵלּוּ תְּרֵין מְשִׁיחִין, שֶׁהֵם תְּרֵי אוּסְיָא, בְּחִינַת (איכה ד כ): "רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה'", 
רבי נחמן לימד שכלי נשקו של המשיח הוא התפילה, ובאמצעותה הוא יכבוש את העולם כולו. רבנו אמר זאת ביחס לדברי חז"ל שהמשיח ישפוט באמצעות חוש הריח הרוחני שלו. לכן מסמלים שני הנחירים ('אוסיא') את שני המשיחים, האמצעי שעל-ידו יורדת הרוח/התפילה לעולם. ראה גם ליקוטי-מוהר"ן ח"א ט: ד, ב: א, שם מבוארת מערכת קשרים זו ביתר פירוט.
עַל-יָדָם יִגָּאֲלוּ וְיִמָּשְׁכוּ כִּנְהָרוֹת אֶצְלָם לִלְמֹד דְּבַר ה'. 
נראה שרבנו מתכוון לומר כאן שמשיח בן-יוסף ומשיח בן-דוד יכניעו את האומות באמצעות דבר ה', ולא דרך מלחמה. אלו שרדפו במשך מאות שנים את העם הנבחר יגיעו להכיר בדבר ה', שהוא, כפי שרבי נחמן אומר, התפילה (ראה ליקוטי-מוהר"ן ח"ב א: ט).
וּתְרֵין אֻמִּין, עֵשָׂו וְיִשְׁמָעֵאל, אִנּוּן תְּרֵין עֲנָנִין דִּמְכַסִּין עַל הָעַיְנִין, שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְהָאִיר תָּמִיד בִּבְחִינַת שֶׁמֶשׁ. 
ה'עיניים', החכמה, מיועדות להאיר כמו השמש. אולם עשו  וישמעאל מעיבים על האמת על-ידי אמונות שקריות ותורות של כפירה. דבר זה הוא המונע את הצדיק מלהישאר תמיד למעלה – להמשיך ולהידבק בחכמה העליונה, כשכל ישותו נבלעת באלוקות.
וּבִשְׁבִיל זֶה צָרִיךְ הַצַּדִּיק לְבַטֵּל אֶת דְּבֵקוּתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּבְּרוּ הָאֻמִּין עֵשָׂו וְיִשְׁמָעֵאל עַל עֵינָיו, וְיִתְבַּטֵּל, חַס וְשָׁלוֹם, חָכְמָתוֹ לְגַמְרֵי. 
בכתב-היד: "ובשביל זה צריך הצדיק לבטל את דבקותו העצומה…".
כפי שהוסבר (ראה הערה י), ישראל גורמים בחטאיהם לחלקים מן החכמה התחתונה לרדת, כביכול, אל תחומי הסיטרא-אחרא. זוהי פגימת הלבנה, והיא המאפשרת לאומות-העולם – המיוצגות על-ידי עשו  וישמעאל – לשגשג. הצדיק מוכרח לעמוד כנגד החיזוק שמעניק הדבר לאמונותיהם הכוזבות. אולם, כדי שיוכל לתקן את החכמה התחתונה ואת החומריות של העולם-הזה, הוא מחויב לבטל את התורה – לשם קיומה. אם הוא יניח להשפעתם להתפשט ללא מעצור, תעלה החכמה של הסיטרא-אחרא עד לחכמה העליונה ואפילו תשאב ממנה, ירחם ה'. הדבר יכול לגרום להחשכה מוחלטת של עיני הצדיק. יכולתו לעלות אל החכמה העליונה תישלל אז לגמרי. לפיכך, הצדיק מוכרח להניח לזמן-מה להשגות העליונות הממלאות את נפשו בדרך-כלל ולרדת אל עניינים ארציים כדי לתקנם. אכן, "פעמים ביטולה של תורה זו היא קיומה".
אֲבָל עַל-יְדֵי תְּרֵין מְשִׁיחִין, שֶׁיָּפוּצוּ מַעְיְנוֹתֵיהֶם חוּצָה, 
רבי נחמן שב למעשהו של רבי יוחנן, ומצטט את הפסוק ממשלי (ה טז): "יפוצו מעינותיך חוצה", כדי להראות שכשם שמשני נחירי הדג "נפיץ מיא" – 'פרצו מים' – כך גם מעינותיהם של שני המשיחים יפוצו ויגיעו לאומות העולם כולן.
לכן, מאמציו של הצדיק לעלות ולרדת בין שתי מדרגות החכמה דרושים רק בעולם-הזה. אולם, כאשר יגיעו משיח בן-יוסף ומשיח בן-דוד, מעינותיהם יפוצו חוצה, ותורתם תביא את דבר ה' אפילו אל עובדי האלילים, ותשטוף בדרכה כל כפירה ועבודה-זרה. כל האומות יתקרבו אל המשיחים ולא יהיה צורך לחשוש עוד מן העננים / עשו  וישמעאל, שכן החכמה האלוקית היא שתמשול בכול (מי הנחל).
וְיֵהָפֵךְ לְכֻלָּם שָׂפָה בְרוּרָה, 
זהו חלק מפסוק (צפניה ג ט): "כי אז אהפֹּך אל עמים שפה ברורה, לקרא כֻלם בשם ה' לעבדו שכם אחד". מצודת דוד על אתר מפרש שלכולם תהיה שפה משותפת – לשון הקודש – שבאמצעותה עמי הארץ יבואו לכלל אמונה אחת בה' אחד, וכך יקראו אליו יחדיו מתוך כוונה משותפת.
אָז יִתְקַיֵּם: "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה", וְאָז לֹא יִצְטָרֵךְ לְבַטֵּל מִדְּבֵקוּתוֹ.
במקורו, אור הלבנה היה כאור החמה. אולם כעת הלבנה פגומה ואורה פחוּת. עם זאת, יבואו ימים שבהם תשוב הלבנה למעמדה ולהדרה הקודמים (ישעיה ל כו). אז יוכל הצדיק להישאר שקוע תמיד בחכמה העליונה; עיניו יאירו תמיד כמו השמש. הוא לא יהיה מחויב עוד לרדת לחכמה תתאה כדי לתקנה, כיוון שמשעה שדבר ה' נתקבל על הכול, תאיר גם היא באור גדול משל עצמה. משעה שדבר ה' נתקבל על הכול, לא יהיו עוד מפריעים שיגבירו את החכמה התחתונה, ולא יימנע מהצדיק להישאר בחכמה העליונה.
כעת נוכל לקרוא מחדש את מעשהו של רבי יוחנן:
רבי יוחנן משתעי: זימנא חדא הווה קאזלינן בספינתא [רבי יוחנן סיפר: פעם אחת היינו מהלכים בספינה] – בים החכמה העליונה.
וחזינא האי כוורא [וראינו את אותו הדג] – הצדיק.
דאפיק רישיה ממיא [שהוציא ראשו מן המים] – שהוציא עצמו מן החכמה העליונה. 
ודמיא עיניה כתרי סיהרי [ודמו עיניו כשני ירחים] – כאשר הוא היה דבוק עדיין בחכמה העליונה, האירו עיניו כמו השמש. גם בהיותו דבוק בחכמה התחתונה, יכולות עיניו להאיר ולקרב אנשים לה', אך במידה פחותה. עיניו משולות אז לשני ירחים. 
ונפיץ מיא [ופרצו מים] – מעינות חכמתו ותורתו נפוצו לכל עבר.
מתרתי אוסיא [משני נחיריו] – משני המשיחים. הצדיק, הכולל את מדרגות משיח בן-יוסף ומשיח בן-דוד (לעיל, הערה א) הנו בעל הכוח להתגבר על חכמות אומות העולם.
כתרי מברי דסורא [כשני נהרות שבסורא] – דהיינו, הוא יסלק את עבודת האלילים והכפירה ('סורא' – 'סרו') מן העולם. אז יוכל צדיק זה להישאר שקוע במדרגות הנשגבות של החכמה העליונה ולדבוק בה' ללא הפסקה.
מי הנחל מוסיף שצדיק יחיד זה הכולל את שני המשיחים הנו משה-משיח, ששמו 'שילה' (ראה ליקוטי-מוהר"ן ח"א ט: ד הערה מח).
ייתכן גם שכפילות זו רומזת להכנעת שתי האומות, עשו וישמעאל, שהן שורש כל שבעים אומות העולם, והן המייצגות את עניין הרע שבעץ הדעת, שממנו מתהוות החכמות החיצוניות על-ידי דעת "טוב ורע". אפשר גם שלכך התכוון רבנו בקפידתו כאשר נשבר השולחן מחמת הדוחק (ראה הערה א). הוא אמר "וכי גויים יושבים אצלי על השולחן?", כלומר, האם יש כאן חכמות חיצונית שאני צריך לשוברן?
(מִסִּימָן טו עַד כָּאן – לְשׁוֹן רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה)
 

                        אודות ספרי נחלת צבי

נחלת צבי הוא מכון ספרים שמוציא לאור ומדפיס ספרי ברלסב רבים. עד כה הדפסנו יותר ממאה ספרי ברסלב. 
היחודיות שלנו שאנו מדפיסים ספרי ברסלב שמתאימים לכל הרמות.
באתר שלנו אפשר לרכוש און ליין את כל הספרים שהוצאנו והדפסנו, בכל מה שקשור לספרי רבי נחמן מברסלב.
                                                                                                                      
    

לרכישת ספרים בטלפון ולכל נושא הקשור למכון ספרי נחלת צבי

 
 Tel: 02-5824641
Fax: 02-5825542

© Breslov Research Institute 2010· All Rights Reserved