Tel: 02-5824641
Fax: 02-5825542
Search
  השאירו פרטים ואחד מנציגינו
  יצור עמכם קשר בהקדם
 
 

הרה''ח שמעון ברגשטיין זצ''ל

דף הבית >> אנ''ש מהדורות הקודמים >> הרה''ח שמעון ברגשטיין זצ''ל
באדיבות:מכון ברסלב 'הר המור'

במלאות עשרים שנה לפטירתו, פאנל מיוחד של בוגרי הישיבה עם צוות "ניצוצות" ומכון "הר המור-ברסלב" אהרן קליגר ושלמה בן יוסף

בס"ד
 
במלאות עשרים שנה לפטירתו של הרה''ח רבי שמעון ברגשטיין זצ''ל ראש ישיבת ברסלב בני ברק, כינס 'ניצוצות' חמישה ממשגיחי הישיבה לדורותיה להעלאת זיכרונות מהישיבה, שהפכה לכור ההיתוך של חסידות ברסלב, והעמידה דורות של חסידי ברסלב. הרה''ח רבי יצחק אנגל משחזר: ''הוא היה הולך עם רבי לוי יצחק בנדר לשכנע הורים מחסידות ברסלב,  שישלחו את ילדיהם לישיבה, שיספגו מרוח רבינו''. הרה''ח רבי נחמן ירבלום נזכר: ''בשנים הראשונות היו רק כמה תלמידים בודדים" היום גם הוא היה מתקשה להאמין איזה דורות היא עיצבה בברסלב לדורותיה. הרה''ח רבי יעקב רייכר קובע: ''הוא היה למעשה ה'חפץ חיים' של ברסלב כזה שהטמיע את ברסלב בתוך הווי החיים השוטפים אבל עם פנימיות ורצונות אחרים לגמרי''. הרה''ח רבי נחמן רוזנטל מתרגש: ''חקוק בי עד היום איך הוא התפלל בציון באומן בבכיות נוראות, בקולות וברקים הוא הרגיש, שהוא הגיע לאבא, למקור חיותו'' והמשגיח המיתולוגי הרה''ח רבי יצחק מנדלסון מברך: ''באותם שנים אנשים פחדו לשלוח את ילדיהם מחשש לנזק בשידוכים, היום נחטפים בישיבה בחורים משמנה וסלתה של החסידות המעטירה'' וגם החברותא הרה''ח רבי יעקב משה סלמנוביץ חושף את הימים האחרונים שחווה בצילו.
 
התרגשות רבה שררה בבית ברחוב יונה הנביא בבני ברק, גם למשתתפי הפאנל הזיכרונות צפים ועולים. לפתע הקשיים, חבלי הלידה, החששות ובעיקר הרצון הגדול לו היו שותפים, למהפכה, לסייע להבטחת 'האש שלי תוקד עד ביאת המשיח'. חמישים ושניים שנה חלפו מאז הוקמה הישיבה, שהנחילה את תורת רבינו לגדיים, שהפכו לתיישים וכולם עברו דרכם. הם היו שם אז כאברכים צעירים פוקדים על המלאכה נותנים את מלוא נשמתם ורק בשבתות רואים את משפחתם.
כולם סבבו סביבו של רבי שמעון ברגשטיין זצ''ל מייסד ומקים הישיבה. עתה במלאות עשרים שנה לפטירתו הם נועדו בביתו של משגיח הישיבה רבי יצחק מנדלסון להעלאת זיכרונות מהימים שהיו. שמה של הרבנית, שמסרה את נפשה וביתה למען הישיבה מרחף ומוזכר בחלל החדר כל כמה דקות אף אחד מהנוכחים גם לא אנו המראיינים יכולנו לצפות כי ביום המחרת תחזיר הרבנית אסתר ברגשטיין ע''ה את נשמתה ליוצרה, יהי מאמר זה לזכרה.
למען מיקוד התוכן היה עלינו לנתב את השיחה שגלשה באסוציאטיביות מופלאה, כחמישים שנות זיכרון הלמו בנו בבת אחת, בלִיל של תחושות הציף אותנו וגם אנחנו, צוות 'ניצוצות', שחשבנו שיש לנו הבנה והשגה בדמות המדוברת עמדנו נפעמים.
אנחנו בוחרים להגיש לכם את הזיכרונות והסיפורים כמעט ללא התערבות עריכתית דווקא בשל האותנטיות הרבה שהיא משדרת, כנותה ועוצמתה.
 
מדוע הוקמה הישיבה?
הרב נחמן ירבלום: זקני וחשובי אנ"ש התכנסו בשנת תשי"ט בהחלטה ומגמה להקים מסגרת מסודרת לבחורי ברסלב. המצב היה שכולם הלכו לישיבות אחרות והתחנכו בדרכים אחרות ועל אף שהיו ישיבות טובות של צדיקים וחסידים חסרה שם נשמת רוח אפינו הוא רבינו הקדוש. על כן נפלה ההחלטה שחובת היום והשעה להקים ישיבת "ברסלב" למען ילכו ויתחנכו שם בדרך רבינו הקדוש. העול הוטל על רבי שמעון ברגשטיין, שיד הייתה לו בקרוב רחוקים ובהרבצת תורה בישיבת 'בית יוסף' בתל אביב. שם מלבד הרבצתו בתורה במסירות נפש, היה מכתת רגליו למחנות העולים, שבאו בעיקר ממרוקו והיה עושה נפשות לתורה. ביניהם נמנו רבים וחשובים כמו הרב ראובן אלבז שליט"א ראש ישיבת 'אור החיים' והרב ביטון ועוד רבים וטובים, שכיום משמשים ראשי ישיבות.
באותם ימים הייתה נדרשת מסירות נפש גדולה בכדי לשלוח את הילדים לישיבת ברסלב. ההורים התלבטו. הייתה תקופה, שנמנעו מלשלוח את הילדים מהחשש שלא ימצאו אחר כך שידוכים טובים לילדים, האנשים היו עובדי ה' אבל על הילדים פחדו... הצורך להקים את הישיבה היה גדול. רבי שמעון עצמו סבל בישיבה בברנוביץ', ועל אף שהראש ישיבה היה מכבד את חסידי ברסלב, לא היה לו קל שם. הוא חווה זאת על בשרו.
הרב יצחק מנדלסון: בברנובי'ץ היו המקורבים חסידי ברסלב יושבים יחד ב'סעודה שלישית' ומתחזקים בדברי רבינו הק'. וכשהדבר הפריע לראשי הישיבה נשאלו מפי אחד התלמידים המקורבים 'מה מפריע הדבר הרי עשרות תלמידי הישיבה כולם, מלבד קומץ בודדים, יושבים ושומעים את השמוע'ס?' ענה הראש ישיבה ואמר ''אמנם יש כאן ישיבה גדולה, אבל כשאני מוסר שמוע'ס (שיעור מוסר) 'עם מי אני מדבר עם לא הברסלבר'ס?''. הגאון רבי נחום פרצוביץ התבטא לימים ''אם היה גל ההתקרבות נמשך עוד זמן מה, כל תלמידי הישיבה היו מתקרבים לאורו של רבינו הקדוש'' גם ה'ראש ישיבה' שם ידע והבין שאין לו עם מי לדבר אם לא עם הברסלבר'ס...
הרב ירבלום: סיפר לי פעם ידידי הרה"ח רבי יצחק גלבך ז''ל, שלמד גם הוא בישיבתו של הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד, שלאחר שהרבנית נפטרה, היו לנים בחדרו תלמידים מהישיבה. באחת הפעמים כשהוא ישן עימו בחדרו הוא הבחין בערימת הספרים, שהשתמש בהם בתדירות על השולחן, בספר הקדוש 'ליקוטי מוהר"ן' שהיה בלוי מרוב שימוש.
הרב מנדלסון: אם מזכירים את רבי יצחק גלבך חשוב לציין כי הוא היה מכין מידי ערב יום כיפור קופות צדקה ומניחם בבתי כנסיות לטובת הישיבה.
הרב יעקב רייכר: אני שימשתי כמשגיח בישיבה משך תקופה של עשרים שנה עם מעט הפסקות באמצע. זה היה כשנה וחצי אחרי החתונה שלי, ר' שמעון פגש בי, ונקראתי אל הדגל. באותו זמן היו לי עדיין חברים שלמדו בישיבה הייתי אז אברך צעיר, למעשה סחבתי אתי את בנו של רבי שמעון, ר' נחום, הוא לא היה בכיוון של חינוך אלא של עבודת ה', אבל היינו חברים ושכנעתי אותו שיבוא לעזור לי בישיבה. זכיתי להיות 'ידיד' קרוב מאוד לרבי שמעון, שהיה מבוגר ממני בהרבה שנים, ולמעשה היינו ידידים אמיתיים אבל אני יכול לקרוא לו 'מורי ורבי'.
בדור הזה מתרחקים מהמושג של פשטות אם הייתי רוצה לדמות אותו לדמות מסוימת בברסלב, הייתי מדמה אותו לדמות של רבי נחמן טולשיענ'ר, שהיה 'שמש' של רבי נתן, על ידי שיגע שנים רבות בכתיבת הספרים ובהדפסתם. רבי שמעון לא חיפש, לא גאונות לא גדלות, כל רצונו היה 'מה אפשר לשמש את רבינו?'
אני למעשה יכול להוות כ'עד'. למדתי בישיבת 'אהל יעקב', בזמנו כמעט כל חברי השיעור שלי בישיבה התקרבו לברסלב. היה מצב כזה שה'מגידי שיעורים' אמרו שהם הגיעו למצב שאפשר להחליף את השלט ל'ישיבת ברסלב' כל השיעור היו מקורבים לברסלב, וזה לא היה פשוט בכלל. נוצר צורך קיומי של ממש בישיבה של ברסלב, בלי חברים שיסתכלו עלינו בעין עקומה, בלי תחושה של רדיפה והסתרה, ורבי שמעון הקים למעשה את המושג של 'ישיבת ברסלב', שבה כל אחד יכול להתנהג בפשטות בלי להיות יוצא מן הכלל, עם העניינים שלו והמנהגים שלו, עם האמת שלו, עם החיבור שלו לרב'ה, עם עבודת השם ולב בוער. כבר אז לפני למעלה מחמישים שנה גדולי אנ"ש ורבי שמעון הבחינו בצורך הזה והוקמה הישיבה. אפשר לומר שלולי ישיבת ברסלב, כמעט תשעים אחוז מהמשפחות המשויכות במשך דורות לחסידות, לא היה נשאר מהם אפילו אחד!...
הרב מנדלסון: כיום בכל מקום שאני הולך, אם זה בשמחות, באומן, ובכל מקום, אני פוגש את בוגרי הישיבה. צריכים לראות באיזה הערכה הם נזכרים בישיבה. יש שמזכירים לי את 'הקרעכץ של רבי שמעון', יש שמזכירים לי דברים אחרים ונפלאים. ובאמת בכל מקום שישנם אברכים מבוגרי הישיבה, יש מידי לילה טנדרים לפעלד, ועוד דברים ועבודת ה', שספגו בין קירות הישיבה... הישיבה הייתה בעצם כור ההיתוך הברסלבאי בשבילם. בסופו של דבר לאחר עשרות שנים של עשייה בהכוונתו של רבי שמעון הפכה 'ישיבת ברסלב' למשהו מעבר להיותה 'ישיבה' לסמל ודוגמא לכל ישיבה ומוסד של ברסלב בארץ ובעולם. זכור לטובה ה'חונך שלי', שיושב כאן איתנו רבי יענק'ל רייכר, שכאשר עזב את עבודתו כמשגיח הדריך אותי, ייעץ וליווה אותי בכל צעד וצעד...
מה היה חלקו של רבי שמעון בעיצוב דמות בחורי הישיבה?
הרב ירבלום: התחלתי לשמש כמשגיח בישיבה בשנת תשכ"ו, זה היה יחסית תקופה קצרה לאחר שהישיבה נבנתה ובאותה תקופה הסתובבו בישיבה גם הרה"ח רבי בנימין זאב (וולועל) חשין זצ"ל, המגיד מישרים רבי שבתי יודלביץ זצ"ל ויבלחט"א רבי נתן ליברמנש, אני גרתי באותה תקופה בירושלים, כל השבוע שהיתי בישיבה בבני ברק ורק בשבת הייתי חוזר לביתי בירושלים...
אני זוכר את השנים שאחרי המלחמה, הישיבה הייתה אז קטנה ורבי שמעון לקח על עצמו את האחריות לכל דבר גדול וקטן. הוא דאג לבחורים במסירות של אבא, כל בחור שהוא הצליח להכניס לישיבה היה בעיניו כמוצא שלל. הוא ראה בו עוד מתנה שהוא מביא לרבינו והוא השקיע בו את כל נפשו ממש.
הרב מנדלסון: יושב כאן איתנו רבי יעקב משה סלמנוביץ, שהיה ה'חברותא' של רבי שמעון אבל שימש גם כ'כותל' שלו. רבי שמעון בסוף ימיו היה אדם חולה כליות וחלוש מאוד, ורבי יעקב משה, שהיה כ'חברותא', היה ממתין לו במשך שעות עד שיסיים את הטיפולים שקיבל בבתי חולים. אני זוכר פעם אחת בערוב ימיו, רבי שמעון היה צריך לקבל טיפול גורלי וקבעו לו את הטיפול בבית החולים לערב ראש חודש, בדיוק בשעה בה אומרים בישיבה את 'יום כיפור קטן'. רבי שמעון ישב רבות וחשב 'מה אעשה כעת, איך אתפלל את תפילת יום כיפור קטן מחוץ לישיבה?'... בזה היה הראש שלו עסוק כשגופו היה אכול ממש. מעניין לציין כי תמיד לאחר קבלת הטיפולים לא רצה לעלות לביתו, ועל אף שהיה חוזר מהטיפול כשהוא מותש גופני ונפשי, בהטעימו: 'אם אני אעלה לבית מהחולשה אני כבר לא אחזור הערב לישיבה...'
רבי יעקב משה, אתה לווית אותו וטיפלת בו במסירות נפש, מה ראית בדמותו?
הרב סלמנוביץ: ראיתי אדם של מסירות נפש, אפשר לומר, שכל ברסלב שאנו רואים היום הכל זה שלו ללא גוזמא. אני זוכר את התמימות שלו, הפשיטות שלו, מאז שבאתי לישיבה שמעתי את הגניחות שלו...  ואני כל הזמן הולך ושואל איך זוכים להיות כמו רבי שמעון איך זוכים לגניחות של רבי שמעון ללב נשבר של רבי שמעון? כשנזכרים ב'אוי' שלו זה היה 'אוי'... עם  כל הצער וכל טהרת הלב...
את התמימות שלו אי אפשר לתאר, זו תמימות מהדור הקודם היום יש ברוך השם צדיקים תמימים ויראי השם גדולים בברסלב, אבל כשאני נזכר בתמימות של רבי שמעון אני מתמוטט לגמרי... זו הייתה תמימות מזן אחר. אני אומר תמיד לילדים שלי פעם הייתה תמימות אמיתית, זה היה אצל ר' שמעון...
כל ילד ובחור בישיבה היה כמו בנו ממש, כל בחור זה היה חלק מהחיים שלו. היינו רואים את זה כשהיה מעיר את הבחורים לתפילה בבוקר, באיזו עדינות ומסירות עשה זאת; כאב רחום לא כראש ישיבה בתפקיד. צדיקים אומרים שאם התפילה בבוקר היא בהתעוררות אזי כל היום אחר כך ילך טוב. היה חשוב לו לרבי שמעון, שהבחורים יטעמו את התפילה. לא שייך לתאר את מסירות נפשו כשאחרי יום מתיש הוא היה מתיישב ללמוד דף גמרא... כל לילה היה מקפיד ללמוד גם אחרי יום שהיה לו קשה, והיה לו קשה! הוא התאמץ והקפיד על מנהגו ללמוד מידי לילה.
 
הצלחתי ללכת לבד
אל השיחה מצטרפים שניים מנכדיו של רבי שמעון, בניו של מנהל הישיבה כיום רבי נחמן ברגשטיין (שנבצר ממנו להגיע אל הראיון), שגם הם ממשיכים כיום בדרכי הסב והאב ומוסרים נפש למען המוסדות בבני ברק ובברכפלד. הזיכרונות עולים וצפים ואנו מבקשים גם מהם לשמוע כמה סיפורים.
הנכד ר' נתן ברגשטיין:  אני רוצה לומר משהו שקשור לרבי יעקב משה: יום אחד חזרנו מטיפול בירושלים, זה היה ראש חודש, סבא היה מקפיד להיות פעם בחודש בכותל, וגם על זה הוא לא ויתר ובכוחות על אנושיים הלכנו לכותל ומשם חזרנו לבני ברק. סבא היה תשוש לגמרי, והוא מבקש ורוצה לעלות לישיבה אמרתי לו: סבא מה אתה עולה לישיבה לא אכלת כלום, אין לך כוחות? הוא אומר לי: לא התפללתי מעריב! אמרתי לו 'אבל קודם יש סדר של ספרי רבינו ואחר כך תפילת מעריב, אז היום באופן חד פעמי נשנה את סדרי הישיבה ונקדים את תפילת מעריב, הוא ענה לי: בשום אופן, את סדרי הישיבה לא משנים. אבל אנחנו נכנסו ודפקנו על הבימה והקדמנו את המעריב. אחרי תפילת מעריב, סבא התיישב ללמוד, באומרו 'לא למדתי היום'. הבחורים גמרו את סדר ספרי רבינו, שארך כשלושת רבעי שעה, לאחר מכן הלכו לאכול ארוחת ערב וחזרו ללמוד בסדר שלישי, והוא עדיין יושב ולומד 'חברותא' עם רבי יעקב משה...
הנכד ר' משה ברגשטיין: חקוק בזיכרוני  מראה שראיתי ואני לוקח את זה עימי כצוואה ממנו: מידי שמחת תורה היינו רוקדים לכבודה של תורה במשך שעות עד שעות הצהרים, אחרי התפילה הלכנו לסעוד את סעודת החג והסבא לא רצה להקדים את תפילת מנחה אלא רצה שנתפלל אותה מוקדם. אנחנו סיימנו את הסעודה, היינו עייפים והלכנו לנוח. כשהתעוררנו בבהלה השעה הייתה כבר חמש, זו השעה הרי שקבענו עם הסבא שנבוא לקחת אותו לתפילה. סבא לא יכול היה כבר כמעט ללכת על הרגלים, הייתה אז גם חוות דעת של הרופאים, שביקשו לכרות את רגלו. רצנו לכיוון הישיבה ופתאום אנחנו רואים אותו יושב על ריצפת המדרגות של 'פישבך', בהטעימו: 'עד כאן הצלחתי ללכת לבד', סיפור זה חקוק בזיכרוני ומראה לי תמיד, מהי מסירות נפש אמיתית...
 
ה'חפץ חיים' של ברסלב
הרב רייכר: קראתי לו 'מורי ורבי'! מדוע? אנחנו מכירים צדיקים גדולים הולכים לפעלד, עושים 'עבודות גדולות'. המיוחדוּת של רבי שמעון, שזכה והצליח להכניס את החיים הפשוטים, את הגישמא'ק בחיים הפשוטים, גם לבעלי בתים פשוטים להחדיר להם את הרוח חיים של הרב'ה.
בשעתו אני זוכר שהוא היה מגיע משכונת 'נווה אחיעזר' עד בית הכנסת 'ברסלב' ברחוב מימון, מדובר במרחק של שעה הליכה, והכל בכדי להיפגש עם אנ"ש, שהכניסו איזו נקודה מהרב'ה בסיפורי מעשיות... בכדי לשמוע עוד דיבור של התחזקות, כך הוא הכניס את החיים שלנו בתוך הסדר הרגיל גם ללא עבודות נוראות וגלגולי שלג.
על ה'חפץ חיים' מספרים שהוא היה מתנהג כיהודי פשוט. רבי שמעון היה למעשה ה'חפץ חיים' של ברסלב, שהטמיע את ברסלב בתוך הווי החיים השוטפים. כל הפעולות, ההלכות שמקיימים הם ככל עמך בית ישראל יראי השם, אבל עם פנימיות ורצונות אחרים לגמרי זה מה שהוא לימד אותנו.
זכור לי דבר שאפיין אותו במיוחד.  היו לא אחת מצבים בהם בחור כזה או אחר הגדיש את הסאה בהתנהגותו ובהפרעתו להווי הישיבה והיה צורך של ממש לסלקו לתקופת מה, הבחור כמוצא אחרון וביודעו על לבו הרחום של רבי שמעון ועד כמה כל בחור של רבינו חשוב לו יותר מבניו שלו היה בא לבכות לפניו, רבי שמעון האמין בכל בחור ובחור, הוא האמין שלא יכולה להיות מציאות, שבחור לא ירצה לעבוד את ה' יתברך, האמין בכל אחד ואחד, לבו היה נמס והיה מחזירו לאלתר לישיבה.
הוא באמת האמין שיהודי בכל מקום שהוא, יש לו שייכות לה' יתברך, רק מה? יש לו לפעמים כל מיני נפילות, וזה נתן לאותם בחורים את הכוח להמשיך הלאה ולהבין ש'אני שייך ליהדות', וזה מה שהוא הקרין להם, את הנקודה הזו.  ואפשר לומר עליו את המאמר "מה הקב"ה לכל, אף רבי שמעון לכל"...
הרב רוזנטל: אם אנחנו מדברים על התקשרותו לרבינו ראוי לציין כי הוא נסע לאומן פעם אחת בלבד בחייו, זה היה בשנת תשמ"ח בנסיעה הראשונה שהתקיימה באותה השנה ובה השתתפו רבים מזקני אנ"ש. הגענו לאומן, זה היה ערב ראש חודש והתפללנו בציון את תפילת 'יום כיפור קטן'. חקוק בי עד היום איך הוא התפלל, בכאלו בכיות נוראות, בקולות וברקים, הוא הרגיש שהוא הגיע לאבא... למקור חיותו...
הרב אנגל: היה לו קול חזק מאד וכשהתפלל היה רושם כזה שעוד רגע קט הלב שלו יוצא, זו הייתה השתפכות אמיתית. פגשתי פעם יהודי שאינו מחסידי ברסלב וסיפר לי ששמע פעם את רבי שמעון בתפילה ב'בתי וורנר' בעת שהיה בביקור בירושלים, ותפילתו הייתה כאריה ממש.
פעם ניגש אלי יהודי ומספר לי: ''בפעם הראשונה שהגעתי לבני ברק לשבת, הייתי בדרך לשטיבל של 'סלאנים' ופתאום שמעתי בדרך מישהו צועק את 'ברכת החודש' בניגון מיוחד וכובש כל לב, הייתה זו ישיבת ברסלב. עליתי לישיבה וראיתי את רבי שמעון אומר 'ברכת החודש' בכזו התעוררות. "מחזה זה'' כך העיד ''לא מש מזכרוני...''
הוא האמין שיבוא יום והישיבה תפרח למימדים גדולים כאלה?
הרב אנגל: צריך להבין שבמשך שנים, הוא היה הולך לשכנע הורים, שהיו חסידי ברסלב  שישלחו את ילדיהם לישיבה, היה הולך מספר פעמים בכדי לדבר על לבם של ההורים שישלחו את הילדים, ושדרך כך יספגו מרוח רבינו. גם רבי לוי יצחק בנדר היה מסייע לו בכך ומדבר עם הורים שבניהם ילכו לישיבה.
הרב מנדלסון: באותם ימים אנשים היו מסויטים מלשלוח את ילדיהם ל'ברסלב', היה קשה להם, מה יהיה עם שידוכים. אח"כ כשברוך ה' ראו שיש שידוכים טובים, לא רצו לשלוח את הילדים מפחד שבנם יתחתן בגיל צעיר, אח"כ כבר השתנה המצב, שבכל שנה נחטפו חמישים שישים אחוז מהבחורים!.  וגם היום ב"ה הבחורים נחטפים, ואין כבר את המושג של הפחד אלא הפוך... וזה היה החזון שלו, שהיום מחפשים את הבחורים ה'עובדים' האלו לשידוכים...
הרב ירבלום: בשנים הראשונות של הישיבה היו רק כמה עשרות בודדים של תלמידים אבל רבי שמעון האמין שעוד יבוא יום והישיבה תפרח. היום במבט לאחור עם מחזורים מפוארים שכאלו, נראה לי שגם הוא היה מתקשה להאמין לאיזה מימדים תצמח הישיבה ואיזה דורות היא תעצב בברסלב לדורותיה.
הרב רייכר: בהתחלה הייתה רק ישיבה קטנה, אחר כך נפתחה גם ישיבה גדולה שהייתה לצד ה'ישיבה קטנה' יחד, באותה תקופה היו בערך שישים בחורים בשתי הישיבות גם יחד.
הרב סלמנוביץ: ר' שמעון הוא חי את הרב'ה כל הזמן, הוא לא חשב על עד כמה הישיבה תצליח, עד כמה תגדל, עד כמה תשפיע הישיבה. הייתה אצלו כמו כל הדברים שהרב'ה הבטיח, והרב'ה הבטיח "האש שלי תוקד עד ביאת המשיח" אז היא תוקד, עליו רק לעשות את ההשתדלות וללקט נשמות להמשך ההבטחה, להבערת הגחלת. אני זוכר עד כמה היה מיצר שלא יכול היה בערוב ימיו לצאת עם הבחורים ל'פעלד', המצב הבריאותי שלו לא איפשר לו.
הרב מנדלסון: מספר פעמים בשנה הוא היה נוסע עם הבחורים למירון; מידי ערב ראש חודש, שבת חנוכה ועוד 'זמנים'. באותם ימים היו נוסעים עם משאית שהותקנו בה ספסלים. הנסיעות היו קשות והוא היה מצטרף אליהם. באותה תקופה הייתי אברך צעיר למדתי אז בכולל ברסלב של הרה"ח רבי נתן צבי קעניג ז"ל. באחד מהימים שהייתי ב'אתרא קדישא' מירון וחיפשתי אפשרות לחזור לבני ברק, עליתי על האוטובוס עם בחורי הישיבה שהגיעו אז לציון עם רבי שמעון. בדרך חזור דחק בי רבי שמעון ''נו ר' יצחק תגיד משהו'', ניסיתי לסרב בעדינות אך לא עזר לי דבר, ודיברתי כמה דקות ברמקול, משסיימתי אמר לי רבי שמעון ''אתה צריך להיות המשגיח של הישיבה'' לאחר תקופה נקראתי אל הדגל והתחלתי לעסוק כשמגיח בישיבה. וברוך ה' הפירות ניכרים, דור שלם כבר עבר בישיבה מאז כניסתי לפני למעלה מעשרים וחמש שנה .
 
אחד היה אברהם
הנכד ר' נתן ברגשטיין: דיברו קודם על רבי שמעון מדוע הסכים לקחת את עול הקמת הישיבה. יש סיפור מעניין, שהוא סיפר את זה לכמה אנשים בודדים, שמעתי זאת מפיו פעם ברגע של חסד: לאחר שנתפס כאזרח זר בימי המלחמה, לקחו אותו ברכבת לסיביר. לפני שעלה לרכבת ניגש אליו הבן של הרה''ח ר' בן ציון אפטר זצ"ל ונתן לו דף עם ההשמטה של התורה 'אחד היה אברהם' המובאת בליקוטי מוהר"ן.
כשהגיע לסיביר רצו לשבור את רוחו הטהורה ונתנו לו לעסוק ככורה פחם כשסביבו עבדו רק נשים, שנידונו גם הן להגליה, וכך במשך שלש שנים הוא עבד שם כשהוא שומר על עצמו מכל משמר על ידי שהיה משנן את 'אחד היה אברהם שעבד את ה' גם בהיותו לבד בעולם...' ואז הבטיח, שאם יינצל ויזכה לעלות לארץ הקודש יקים ישיבה ע"ש רבינו זיע"א בארץ ישראל, וגם פה בארץ ישראל כידוע עד סוף חייו תמיד שינן לעצמו את ההשמטה של 'אחד היה אברהם'.
הנכד ר' משה ברגשטיין: סבא סיפר לי פעם סיפור מדהים איך שניצל מהרוסים וכך סיפר: "בבחרותי בישיבת ברנוביץ' הייתי מקפיד מידי יום לפנות בוקר ללכת לטבול במקווה. המרחק מהישיבה למקווה היה גדול. למעלה מחצי שעה של הליכה, והייתי מנצל את הזמן הארוך להתבודד, וקבעתי את זמן ההתבודדות שלי לעת זו שאני צועד הלוך וחזור מהמקווה שהיה בקצה העיירה. באחד הימים בעת שצעדתי למקווה, הרוסים הגיעו לחפש את כל הנתינים הזרים, ואל כל מי שתפסו באותו יום התייחסו כאל מרגל והרגו אותו. אני כשראיתי מרחוק את כל זה ברחתי ורצתי מרחק עצום של עשרות קילומטרים, אחר כך תפסו אותי אבל בחסדי ה' לא הרגו אותי רק שלחו אותי לסיביר".
הרב רוזנטל: ר' שמעון עצמו היה משמש כדוגמא אישית הוא היה בא מוקדם להיכל הישיבה ומתחיל ללמוד בקול גדול וכך במקום לדחוק ולהשגיח על  הבחורים שילמדו הוא היווה להם דוגמה אישית.
 
מה היה הקשר של הסטייפלר לישיבת ברסלב?
הרב סלמנוביץ: היה קשר הדוק במשך שנים ארוכות בין רבי שמעון לסטייפלר. בעת שרצה רבי שמעון להקים את הישיבה הוא נכנס לסטייפלר והתייעץ עימו על העניין, הסטייפלר הסתייג ואמר לו ש"בברסלב אין מה לפתוח ישיבה הם שייכים לעבודות גדולות ולא יוכלו להתנהל על פי מסגרת ישיבתית". ר' שמעון התפלפל עימו בעניין עד שהתרצה הסטייפלר להקים את הישיבה, באומרו: "כאשר תהיה ישיבה תוכלו להמשיך את החסידות" לימים מי שקבע את כל המזוזות בישיבה - היה הסטייפלר זצ"ל.
הרב נחמן רוזנטל: אני הייתי כבן בית אצל הסטייפלר, עשרות פעמים נכנסתי בעניין הבחורים בישיבה להיוועץ עימו ותמיד עודדני וחיזקני וייעץ לי בכל העניינים. בחנוכת הבית של הישיבה שימשתי כבר כמשגיח והסטייפלר הגיע כאורח הכבוד.
איזה דמויות מיוחדות הסתובבו אז בישיבה?
הרב אנגל: רבי בנימין זאב חשין היה מגיד שיעור והיה חי בישיבה במשך תקופה של כחמש שנים. דמותו של הרב חשין הייתה חלק מהווית הישיבה. גם רבי ברוך זילבר ז"ל היה עימו באותה תקופה בישיבה, הוא היה לומד בכל הסדרים בהיכל הישיבה. אבל מלבדם היו מגיעים הרבה מזקני אנ''ש בהם גם הרה''ח רבי בן ציון אפטר, שהיה גר אז בבני ברק והיה לחלק מהישיבה.
הרב רוזנטל: היכל הישיבה היה אבן שואבת לרבים שאיוותה נפשם לתפילה מיוחדת במתינות ובלב נשבר ולא פעם היינו רואים רבנים ידועי שם חומקים אל הישיבה לתפילה. אני זוכר את הרב ברוך טולדנו שהיה מגיע רבות להתפלל בישיבה, ובכל עת שהיה באיזור קבע בישיבה את מקום תפילתו. גם הרב ריף היה מגיע רבות להתפלל בישיבה, פעם שאלתי אותו מדוע אתה מגיע לברסלב, הרי לך יש את ישיבת וולאז'ין, אז הוא ענה לי 'כאן זה המקום שלי...'
מאיפה היה לרבי  שמעון כסף להחזיק את הישיבה לשלם משכורות?
הרב רוזנטל: מהאמונה בקב"ה ובכח הרב'ה, שהוא פועל לפאר את שמו בעולם. אני זוכר סיפור, שהיה פה בבני ברק. יהודי הגיע לסטייפלר לבקש ממנו ברכה עבור אשתו שחלתה. שלח אותו הסטייפלר להתברך אצל הרה''ח רבי אליעזר ברלנד, שהיה גר בסמוך. הלך הלה לביתו של הגר''א אלא שהוא היה באותה השעה ב'פעלד'. ''תשאיר את הפתק ואת שמך ואני אמסור לו'' אמרה לו הרבנית. כעבור כמה ימים שב האיש לבית הגר''א ומסר בידיו מעטפה ובה סכום כסף גדול מאוד כמחווה על ברכתו לזוגתו, שהבריאה. כל ניסיונותיו של הגר''א להימנע מקבלת הכסף עלו בתוהו. הוא נמלך בזוגתו הרבנית והחליט לצאת לרחוב ''הכסף הזה לא שייך לי'' פסק ''הראש הישיבה הראשון שבו אפגוש אתן לו את המעטפה'', מיד בצאתו מרחוב רשב''ם בבני ברק פגש ברבי שמעון ברגשטיין, צהל לעברו ונתן בידיו את המעטפה העמוסה. מאוחר יותר סיפר לי רבי שמעון ''זה הכסף שהניע את בנין הישיבה''.
הרב אנגל: רבי שמעון היה אישיות מיוחדת. מה שראיתי אצלו בישיבה היה בעיקר המסירות נפש שלו. עוד לפני ששימשתי כמשגיח בישיבה הוא היה מגיע מבני ברק לירושלים בכדי לאסוף כסף ולא היה לו היכן להתאכסן אז הוא היה מתאכסן אצלי בבית, הייתי מסתובב איתו אצל כל מיני יהודים יקרים בכדי שיעזרו לטובת הישיבה, גם הם העריכו את מסירות נפשו וכיבדו אותו. היו גם אנשים קבועים שהיו תורמים לו בירושלים ועל אף שהיו מחסידויות שונות העריכו את מסירות נפשו ותרמו לו ביד נדיבה.
כשהיה מגיע לירושלים מידי חודש היה עולה גם לביתו של הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר בכדי להתייעץ עימו בכל ענייני הישיבה. אפשר לומר שהוא לא עשה דבר גדול וקטן ללא התייעצות עם רבי לוי יצחק. וגם זכינו שרבי לוי יצחק היה מגיע לישיבה מידי תקופה.
הרב רייכר: יצא לי כמה פעמים להתלוות אליו בנסיעתו שהיה נוסע להיוועץ עימם בענייני הישיבה עם רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל ועם יבלח"א הרה"ח רבי יעקב מאיר שכטר שליט''א. ה'ביטול' שלו בפני חשובי אנ''ש היה מפעים. 
הרב מנדלסון: ר' יצחק אנגל הזכיר שנתנו לרבי שמעון כבוד באיסוף הכספים, אני זוכר דווקא את הפעמים, שהוא חזר ממגבית לישיבה עם 'שק של ביזיונות' אני הגעתי לישיבה כשהיא הייתה כבר מיוסדת . צריך להבין שבהתחלה רבי שמעון הסתובב ואסף כסף מדלת לדלת.
ישיבת ברסלב מתאפיינת ראשית כל במייסד שלה, ר' שמעון הטביע את חותמו על כל קרש, על כל לבֵנה ועל כל ספסל... המאפיין הראשון שאני קלטתי עם כניסתי לישיבה ומה שבעצם הטביע את חותמו של ר' שמעון על הישיבה, זה משפט אחד 'ר' שמעון' – כשאומרים 'רבי שמעון' צריך להבין שזה – המסירות נפש שלו והעקביות שלו ללא שום חשבונות... פרט לחשבון אחד, חשבון ש'הבחור יצליח'.
רבי שמעון בסוף ימיו היה איש בעל סבל וייסורים רבים, פעמיים בשבוע היה נוסע לירושלים, היו גם פעמים שהרופאים אמרו שאין מנוס ומוכרחים לכרות לו את הרגל, אך בחסדי ה' הצילו את רגלו. זכורני שפעם ישבתי בהיכל הישיבה ופתאום אני שומע צעקות,  רבי שמעון דרך על רגלו והייסורים היו בלתי נתפסים. זה היה בא' דראש חודש, היכל בית המדרש היה ריק. באותם ימים נהג רבי שמעון לחלק את המשכורות בא' לחודש (ביום שני של ר"ח) ואני רואה את רבי שמעון נכנס מתיישב במקומו ומוציא לי צ'ק, ואני אומר לו 'רבי שמעון בשביל זה התאמצת?' אז הוא עונה לי 'איך וויל זיין ברואיק' (אני רוצה להיות רגוע).
הרב רייכר: בדרך הפשיטות והתמימות שלו והאמונה שלו ברב'ה הוא קיים את דיבורו של הרב'ה; 'בלי חובות'! לא היו לו אף פעם חובות לישיבה. פעם אחת שכבר נסע לחו"ל היה זה לטובת ה'תלמוד תורה' ולא לישיבה. רבי לוי יצחק חיזק אותו כל הזמן בעניין שלא להיכנס לחובות, וכשהולכים עם זה, הקב"ה עוזר ואין חובות.
הרב אנגל: במשך תקופה ארוכה לא היה לרבי שמעון כסף לסיים את בניית הגג של הישיבה. אבי שיצא מגרמניה עוד לפני המלחמה עשה מאמץ לקבל את כספי השילומים  שהגיעו לניצולי המלחמה על ידי ממשלת גרמניה. הרבה סיכויים לא היו לו כיוון שלא עמד בקריטריונים, אבל הוא הגיש את בקשתו והמסמכים כשבלבו נדר, שאם יצליח לקבל את הקצבה חצי מהסכום ילך לטובת הישיבה. וכך הווה, מכספי השילומים של גרמניה סיים רבי שמעון את בניית גג ישיבת ברסלב.
הרב סלמנוביץ: רבינו אומר בתורה ס', שלא יהיה לאדם חן שקר כשהוא מדבר. על רבי שמעון אפשר לומר, שלא היה לו שום חן של שקר. מספר פעמים הוא לקח אותי לאסוף עימו כסף לישיבה, ובכדי לכבד את הישיבה ושיתרמו לו הוא היה לובש כמנהג ראשי ישיבות את ה'פראק', הוא היה לובש את זה בפשטות והא היה חש עם זה לא בנח, אבל למען רבינו עשה זאת.
הרב רייכר: הייתה לו עקביות גדולה בעת שהיה הולך לבעלי בתים פשוטים ובעת שהיה נכנס לבית היה מקרין אור ושמחה ועושה את זה בכזה גישמא'ק. היה הולך לפועלים פשוטים, שחסכו מפת לחמם בכדי לעזור לו להחזיק את הוצאות הישיבה, וראיתי שהיהודים שנותנים לו מבינים שהוא עושה דברים גדולים עם הכסף, רבי שמעון לא היה הולך לקבץ מעשירים גדולים אלא מאנשים פשוטים, שהתאמצו על כל פרוטה ופרוטה.
הרב אנגל: פעם אף נלוויתי אליו לפגישה עם הנשיא שז"ר, שהיה תורם קבוע לישיבה.
הרב מנדלסון: היו פינות חמות לאסוף כסף, אבל היו גם פינות קשות שהיה לו בהן ממש שפיכות דמים. אך רבי שמעון לא היה נרתע משום דבר. אני זוכר שמעולם לא היה איחור במשכורות וגם אח"כ בימים קשים יותר הוא הקפיד לשלם ביום הראשון של ראש חודש.
משמונת השנים שהייתי עימו ביחד מה שלקחתי ממנו זה את המסירות והעקביות, ולא היו לו שום דאגות מלבד שהבחור יצליח. אני לא יודע אם אפשר למצוא כזו מסירות היום. אני חושב שכיום אי אפשר למצוא ישיבה כזו כמו שרבי שמעון הנהיג בין בענייני הכספים ובין בעניין היחס שרבי שמעון הרעיף על הבחורים.
הרב סלמנוביץ: הכל הוא עשה עם תפילות...
הרב רוזנטל: יום אחד הגיע רבי נתן צבי קעניג לסטייפלר ואמר לו, שמאד קשה לו עם השגת הכספים לאברכי הכולל, ענה לו הסטייפלר ''אם תשלם בזמן לאברכים כמו שר' שמעון משלם בישיבה הכל יסתדר בעז"ה''. מאז ועד עצם היום הזה מקפיד ה'כולל' לשלם את משכורתם של האברכים בראש חודש.
הנכד ר' נתן ברגשטין: סבא סיפר לי פעם סיפור מעניין: מידי שבוע היה מנהגו למסור שני שיעורים בפרשת השבוע עם רמב"ן על התורה, שיעור אחד היה אומר לאשכנזים ושיעור שני היה אומר לספרדים. בסיום כל שיעור הוא היה דופק על השולחן ואומר "כעת אני בונה ישיבה על שמו ולזכרו של רבי נחמן מברסלב ומי שיכול לעזור בהוצאות יבורך מפי עליון".
באותם ימים היה לו חוזה חתום עם הקבלן, שבנה את הישיבה, שבכל צעד שהוא רוצה להתקדם בבנייה הוא צריך לשאול אותו אם יש בידו לשלם. אם כן מה טוב, ואם לאו, ממתינים. פעם הקבלן שאל אותו ביום חמישי האם לעשות את יציקת הבטון של ריצפת בית המדרש ביום ראשון או לא? סבא ענה לו אענה לך תשובה ביום ראשון.
ביום ששי לאחר חצות היום בעת שסבא כבר ישב ללמוד עם בגדי השבת כמנהגו, שנהג לקבל שבת מוקדם מהרגיל, דפק יהודי בדלת ואמר לו, שהוא השתתף אמש בשיעור ויש לו כאן שקית עם כסף בכדי לעזור לו בבניית הבניין של הישיבה. סבא הודה לו בחום אבל הבהיר לו כי אצלו כבר שבת ''שים את זה מאחורי הספרים בספרייה'' ביקש ממנו. במוצאי שבת פתח סבא את השקית ומצא בה סכום כסף גדול ומדויק בדיוק כפי שהיה נצרך לו ליציקת הרצפה.
ביום ראשון צלצל הקבלן בלחץ ''הרב ברגשטיין מה עם היציקה?'' ''תיצוק תיצוק'' אמר רבי שמעון  ''הקב''ה שלח כסף...'' 
יהי זכרו הטהור כנֵר ההולך לפני המחנה להגדיל תורה ולהאדיר ולהרבות חיילים ופעלים לאורו של רבינו הקדוש.
 
לידים:
רבי יצחק אנג'ל:
כשהיה מגיע לירושלים מידי חודש היה עולה לביתו של הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר בכדי להתייעץ עמו בכל עניני הישיבה הוא לא עשה דבר גדול וקטן ללא התייעצות עימו. רבי לוי יצחק נוהג היה להגיע לישיבה מידי תקופה.
 
רבי נחמן ירבלום:
באותם ימים היה צריך מסירות נפש גדולה בכדי לשלוח את הילדים לישיבת ברסלב, ההורים התלבטו, מחשש שלא ימצאו אחר כך שידוכים טובים לילדים, האנשים היו עובדי ה' אבל על הילדים פחדו
 
רבי נחמן רוזנטל:
ר' שמעון עצמו היה משמש כדוגמא אישית הוא היה בא מוקדם להיכל הישיבה ומתחיל ללמוד בקול גדול וכך במקום לדחוק ולהשגיח על הבחורים שילמדו הוא היווה להם דוגמה אישית
רבי יעקב רייכר:
הייתי מדמה אותו לדמות של רבי נחמן טולשיענ'ר שהיה 'שמש' של רבי נתן, שיגע שנים רבות בכתיבת הספרים ובהדפסתם, רבי שמעון לא חיפש, לא גאונות לא גדלות, כל רצונו היה 'מה אפשר לשמש את רבינו'
 
רבי יצחק מנדלסון:
משמונת השנים שהייתי עימו ביחד, מה שלקחתי ממנו זה את המסירות והעקביות, ואת העניין המיוחד שלא היו לו שום דאגות מלבד שהבחור יצליח. אני לא יודע אם אפשר למצוא כזו מסירות היום. כמו שרבי שמעון הרעיף על הבחורים.
 
רבי יעקב משה סלמנוביץ:
אפשר לומר שכל ברסלב שאנו רואים היום הכל זה שלו ללא גוזמא, מאז שבאתי לישיבה שמעתי את הגניחות שלו ואני כל הזמן הולך ושואל איך זוכים לגניחות של רבי שמעון, ללב נשבר של רבי שמעון
 
 
הרה"ח ר' בצלאל ברוך פרידמן
ירחי קדם
"בשנה זו ממש ימלאו יובל שנים ליום בו זכיתי לדרוך על מפתנה של ישיבת "ברסלב – בני ברק" כתלמיד מן המניין, אולם היכרותי עם הישיבה הק' התחילה כבר כמה שנים לפני כן. היה זה ביום ב' ח"י בסיון תש"ך אז עמדה להיירות אל תוך האדמה אבן הפינה לאותה ישיבה. אוטובוס שנשכר במיוחד לשם כך הסיע את חסידי ברסלב מירושלים אשר הצטרפו לאותה נסיעה על זקניהם וטפם אשר חפצו כולם להיות חלק מאותו מעמד מרומם ונישא. דלה העט מלתאר את השמחה הרבה שאפפה אז את חסידות ברסלב כולה, באותם ימים בהם ליקק העם את הפצעים הפעורים שהותירה בו השואה האיומה. החסידות מנתה מספר מצומצם של חסידים ואוהדים ואילו ר' שמעון שמאחוריו עבר עשיר של עשייה והרבצת תורה כפי שנראה בהמשך לא נותן לייאוש ולחידלון להשתלט, אלא קם ועושה מעשה שהותיר את כל רואיו נדהמים. להקים ישיבה האמונה על דרכו של אותו צדיק רבינו הקדוש מוהר"ן מברסלב זיע"א ושבה יתחנכו דורות של בחורים אשר יתגדלו בתורה ובעבודה על פי עצותיו ודרכיו הנעלות והמרוממות של אותו צדיק שהתווה דרך נעלה בעבודת ה'.
רבים מן הסובבים אותו הנידו ראשם לאות כי חבל על כל המאמצים ומאומה לא יצא מהם, אחרים לא התביישו ואמרו לו את הדברים בצורה גלויה, אולם הוא לא שת לבו לאלו כמו גם ליתר הקשיים שהיו מנת חלקו. לנגד עיניו עמדה הידיעה הברורה כי דבר זה הוא צו וצורך השעה.
 
זקן מלא רחמים
"הייתה בו נשיאת הפכים מופלאה. כאשר מחד גיסא היה גבר שבגוברין – 'בריה' בלשון העם, אשר נכון היה לעמוד בגבורה נדירה אל מול כל מאמץ וקושי באשר הוא, ומאידך גיסא היה בעל חסד ורחמן עצום מאין כמותו.  לצד זאת ניכרה עדינות נפשו בתמימותו הרבה אשר עם שהיה כאמור איש עשייה עשוי ללא חת, התמזגה באישיותו גם מידה גדושה של תמימות ברסלבאית שורשית שהביאה אותו להיות מבוטל לרבי לוי יצחק אשר בקולו שמע לכל אשר ציווהו מבלי סור ימין ושמאל מדבריו.
מידי שבוע היה ראש הישיבה נושא בפני הבחורים שמועסי'ן במהלכם נהג לעורר אותם באופן נפלא. אולם הרגעים בהם הוּרם המסווה מעל פניו והבחורים יכלו לחוש ולמשש את קצה קצה של נפשו הטהורה והמזוככת היו בעת רעווא דרעווין. אז, באותם רגעים מרוממים, היה מקריא בפניהם את תורתו של הרה"ק מברסלב מתוך הספה"ק "ליקוטי מוהר"ן" בדבקות ולהט מופלאים ויחידים במינם.
עד היום, ממרחק השנים הרבות שחלפו מאז, בוערת אותה אש לוהטת ולוהבת בעצמותי כל אימת שאני נזכר באותם רגעי הוד. לנגד עיניי צפה ועולה דמותו עת היה כל כולו מרוכז במילות הספר שלפניו וקולו קורא את הדיבורים בחרדת קודש כשכל מילה בוקעת מפיו כגחל אש לוהט.
זכיתי ב"ה לשמוע בעלי השגה רבים אשר העמיקו עיונם בתורתו העמוקה מני ים של מוהר"ן. חזיתי ברבים שצללו במים אדירים ודלו משם מרגניות מופלאות מאין כמותן, אולם זאת אוכל לומר נאמנה; כי דבקות כזו בדבריו, ביטול כזה לדבריו ותמימות כה פשוטה ופלאית כמו זו של ראש הישיבה לא ראיתי מאז ועד עתה.
ובכלל, ראש הישיבה לא היה רק ראש ישיבה במובן הפשוט והמקובל של המושג. הוא היה אב ואם לישיבה על כל הנצרך לה ועל כל המשתמע מכך הן ברוחניות והן בגשמיות. לצד היותו ראש וראשון לכל דבר שבקדושה כפשוטו - באשר הוא היה הראשון לפתוח את היכל הישיבה, עורר את השחר ואת תלמידיו האהובים אשר לשמע קולו מיהרו להתעורר משנתם ולהתחיל בהכנות לתפילת השחר וכן הלאה, הרי שמידי יום נהג לכתת את רגליו עבור החזקת הישיבה ולשם כך לא חסך בטורח ועמל. זכורני מאחת הפעמים בהן התלוויתי אליו במלאכת הקודש, כי למרות ענוותנותו הטבעית הרי שבעת אשר הלך למען הישיבה נהג אחרת. הוא היה נכנס אל הבית ומכריז "באתי עבור הישיבה של רבנו הקדוש" וכך היה ממשיך באופן זה ונוטע בנותן את התחושה כי בכך שהוא נותן הוא בעצם מקבל וכי אין הוא גומל טובה עם הישיבה אלא שראש הישיבה, בכך שהוא נוטל ממנו את מעותיו, עושה עמו טובה גדולה...
(מתוך מאמר שהתפרסם בערש"ק מקץ)
 
 
 
 
 
 


 


סדר הלימוד היומי של חסידי ברסלב כולל זמני היום לאופק ירושלים >> 
 חודש אייר תשע''ז

 
בניית אתרים - סייטד
© Breslov Research Institute· All Rights Reserved