English
 
 
         חפש באתר
   
 
                                                                         
 
 
 
  מתנות לאירועים ברסלב בשפה שלך


 

הגדה מגדים מתוך הספר

מדרשי חז''ל:

נספח: סיפורה של יציאת מצרים
 
כדי לקיים באמת את מצות קריאת ההגדה, חייבים להזכיר את פלאיהם ואת ניסיהם, הן של שעבוד מצרים והן של יציאת מצרים
                                                                                  
(
אורח חיים תעג, תפא).
 
הבאנו בזה מבחר של קטעי גמרא ומדרש המלמדים את הענינים הקשורים לליל הסדר, החל בגזרת הגלות וכלה בבני ישראל ההולכים במדבר ובהתגלות האלהים בהר סיני. קטעים אלה נבחרו מתוך התלמוד, המדרש, הזהר, ספר הישר, ילקוט שמעוני, הגדות שונות ושאר ספרים. גלל כן לא נמסרו מראי מקומות, פרט למקומות מיוחדים שאין המקור מצוי לכל, וגם כי הנספח יחייב מראה מקום כמעט על כל שורה, ויכבד על הקורא.  
 כדאי לשים לב, שלפעמים, במבט ראשון, נראה שדעות הפרשנים סותרות זו את זו. אולם, אין הדבר כך! את הנקודה הזאת הפריכו חז"ל באמרם: "אלה ואלה דברי אלהים חיים!" שואל התלמוד: "מדוע הזמינה אסתר את המן לסעודתה?" לא פחות משלושה עשר תנאים ואמוראים מתרצים את מעשיה של אסתר. אכן, כאשר שאל רבה בר אבוה את אליהו הנביא מאיזו סיבה פעלה אסתר עצמה, השיב הלה: "כמו של כל התנאים וכל האמוראים!" (מגילה טו:) אך זהו העיקר: כשמפרשים כל אמירה ואמירה על פי כוונתו של האומרה ובקשר אמירתה, אין לגלות אלא הסכמה והתאמה בין הדעות השונות.
 
גזרת הגלות
האר"י (שער הפסוקים, שמות) מלמד אותנו, שנשמתו של אדם הראשון הקיפה את נשמותיהם של כל בני אנוש. אילו הצליח הוא לשמור את מצות ה', ובכך ביצע את שליחותו, היה אדם מתקן את כל הבריאה. אולם, אדם הראשון אכל מפרי עץ הדעת ולכן גורש מהגן עדן. כיון שהצטער על מעשהו, הוא נפרד מאשתו, חוה, לתקופה של 130 שנה.
 אולם, לדברי האר"י הקדוש, אירע לו קרי, ויציאת זרעו פגמה בנשמות רבות. הגלגול הראשון, לשם תיקון הנשמות הללו, אירע בדור המבול. אך, במקום להיטהר מהפגם שגרם אדם הראשון, הם חטאו בעצמם וחזרו על חטאו של אדם - והתוצאה: אובדנן של נשמות נוספות רבות. פרט למי שהיה עם נח בתיבה, שאר בני האדם נמחו - האדם הוחזר לעפר על-ידי מימי המבול. נשמות פגומות אלה התגלגלו שוב, תחילה בדור הפלגה, כבוני מגדל בבל ואחר-כך כתושבי סדום. בדור מגדל בבל, לא חטאו בחטאו של אדם הראשון, אבל התמרדו נגד הקב"ה. מאמציהם לבנות בלבנים ובטיט את המגדל, הגבירו את עצמת הרע בעולם. באשר לאנשי סדום, רשעותם מנעה אותם מתיקון הפגם. בסופו של דבר, נהפכה העיר והושבה לעפר ולאפר.
אחר-כך, הוחל ברצינות בתיקון חטאו של אדם - במצרים. הנשמות הפגומות הללו הופיעו מחדש כמצרים שמכרו את עצמם לפרעה בשנות הרעב ובעוד בני ישראל נולדים אל תוך השעבוד. כדי לנקות את עצמם מהפגם שהתחיל ביציאת זרעו של אדם לבטלה, נחוץ היה לאותן נשמות לסבול את סבל השעבוד: העבודה בטיט של דור המבול (שנמחו במים ונעשו כטיט), העמל בלבנים ובטיט ובעפר בשביל הפגמים של מגדל בבל  וסדום.
*
גזרת 400 שנות הגלות על זרעו של האדם כבר נודעה לאברהם בעת ברית בין הבתרים, בשנת האלפיים ושמונה עשרה לבריאת העולם, ושלושים שנה קודם לידתו של יצחק. כשברית זו קיימת בין ה' לאברהם, נצעד הצעד החיובי הראשון לקראת תיקון אותן נשמות פגומות.
למעשה, כל צאצאיו של אברהם נכללו בתחילה בגזרת הגלות. אולם, ישמעאל עזב את בית אברהם, תוך שהוא משאיר את הגזרה ליפול על צאצאי יצחק. כאשר הבהיר יעקב לאחיו עשו, שהגזרה עשויה היתה לחול על כל אחד מהם, יצא עשו אל הר שעיר, ואילו יעקב נשא את עיקר נטל הגלות.
תקופת הגלות הזאת החלה בהולדת יצחק בשנת 2048, והנה החישוב: יצחק היה בן 60 כאשר יעקב נולד - בשנת 2108, ויעקב היה בן 130 כשהובא לפני פרעה (בשנת 2238). זאת אומרת, חלפו 190 שנים מהולדת יצחק לירידת "העם היהודי" אל תוך מצרים. רש"י מספר לנו, שנכדתו של יעקב, יוכבד, נולדה בעת שיעקב אבינו הביא את כל המשפחה מצרימה, ושהיא היתה בת 130 שנה כשילדה את משה. אנו יודעים גם, שמשה היה בן 80 שנה כשאירעה יציאת מצרים (בשנת 2448). על-כן, 190 השנים שחלפו לפני שנכנסו למצרים, יחד עם 210 השנים ששהו במצרים, נותנות סכום כולל של 400 שנות גלות.
*
מאלף לציין, כי יעקב היה בן 130 שנה כשירד למצרים. יעקב היה גלגול נשמתו של אדם הראשון, ובמשך 130 שנות חייו הראשונות הוא טרח ללא הפסק לתקן את 130 שנות פרישותו של אדם. על-כן, ירידתו של יעקב למצרים השלימה את תרומתו-שלו לקראת התיקון (שער הפסוקים, ויגש). בדומה לכך, משה נולד ליוכבד רק לאחר שמלאו לה 130 שנה. משה היה גלגול נשמתו של שת, הבן שנולד לאדם אחרי פרישתו מחוה במשך 130 שנה. יוכבד היתה גלגול נשמתה של חוה. בדיוק כפי שחוה, האשה הראשונה, ילדה את שת בהיותה בת 130, כך יוכבד היתה בת 130 כשילדה את משה (שם, שמות).
*
 
שוב, בברית בין הבתרים הבטיח הקב"ה לאברהם, שצאצאיו יצאו ממצרים "ברכוש גדול". עושר זה נצבר במהלך שבע שנות הרעב. יוסף הזהיר את המצרים להתכונן לשבע שנות רזון. הם אמנם אגרו מזון, אך כל מה שאגרו נרקב. לא נותרה בידיהם ברירה, כי אם לקנות את הכל ממחסניו של פרעה, שהיו בשליטת יוסף. בסופו של דבר, הביא הדבר לחיסול כל העושר האישי של המצרים, עושר אשר מילא את אוצרותיו של פרעה בתמורה למזון. אזי, כאשר מכרו המצרים גם את אדמתם ולא נותרו בידיהם האמצעים להמשיך ולקנות, הם נאלצו למכור את עצמם לפרעה - ובתמורה, יוסף סיפק להם את מחייתם היומית. נוסף על כך, בשנות הרעב באו מכל הארצות למצרים לקנות מזון ודגנים. זה, בנוסף על ההכנסות שנבעו מהמיסים הכבדים שהוטלו על פרנסתו של המצרי, איפשר לפרעה לצבור הון רב מאד. הון זה היה השלל שהעלו היהודים אתם כשיצאו ממצרים.
בעת שמכרו המצרים את עצמם לפרעה, ניצל יוסף את מעמדו ועמד על כך שימולו להם כל זכר. הוא ידע, שמצרים אלה הם אותן הנשמות שאדם הראשון פגמן, וראה בכך את תפקידו בתיקונן. יוסף הצדיק הבין, שבאמצעות הברית יוכל ליזום את הטיהור שלא השיגו אותו לא בבבל ולא בסדום (שער הפסוקים, מקץ). היו אלה צאצאיהם, בני בניהם של מצרים נימולים אלה, שהיוו את הערב רב שעלה ממצרים יחד עם היהודים בעת יציאת מצרים (שם, שמות).
*
יעקב ולבן: הולדתם של שנים עשר השבטים
לו עצמו התאפשר שנים רבות לפני שאבינו יעקב הוריד את צאצאיו למצרים, לטעום את טעמה המר של גלות כשנאלץ לעזוב את מקום הולדתו ואת בית הוריו. כאשר ביקש מקלט מפני עשו, אשר את בכורתו ואת ברכתו הצליח לחטוף, יעקב הגיע בסופו של דבר לבית דודו בארם נהרים, מרחק כ650- ק"מ מארץ הקודש. אולם, אחי אמו, לבן, אך בקושי איפשר לו ללון שם.
בעת בואו של יעקב, היה לבן כה עני שלא מצאה ידו כדי שכירת רועה לצאנו. על-כן נאמר, כי בתו רחל היא שרעתה את עדרי אביה. אולם, בואו של יעקב הביא ברכה על העיר כולה ועל בית לבן, במיוחד, ברכה אשר כתוצאה ממנה התעשר לבן מאד מאד. כדי שיורשה לשאת את רחל, בתו הצעירה של לבן, לאשה, הציע יעקב לרעות את צאן לבן למשך שבע שנים. בליל הכלולות, הביע לבן את "תודתו" על כל אשר עשה למענו יעקב, בכך שנתן את לאה, בתו הגדולה, במקומה של רחל. בכך ידע שיעקב יסכים לשהות בארם נהרים שבע שנים נוספות כדי שיוכל לשאת את רחל לאשה, כפי שכיוון לכתחילה. אחרי ארבע עשרה השנים, סיכם לבן עם יעקב שיעבוד תקופה נוספת, ובמשך שש השנים הקרובות, שינה החותן "אסיר התודה" את פרטי החוזה מאה פעמים - ותמיד לרווחתו שלו.
נסיונות של לבן לרמות את יעקב לא נעשו אך ורק למען בצע כסף. הם כוונו אל עבר מטרה בעלת חשיבות רבה הרבה יותר: חתירה תחת רוחניותו של העם היהודי עם הולדתו. את זה קיווה לבן להשיג בשלילת האפשרות שישא יעקב את נשותיו בסדר הראוי. כשנכשל נסיון זה (לא משום כשלון מאמציו, אלא מפני שעפ"י הקבלה חובה היה על יעקב לשאת תחילה את לאה - ולכן לבן בעצם סייע לו), ניסה לבן לרמות את יעקב ולא לשלם לו את שכר טרחתו. שוב, לא הסתפק לבן רק בניצחון על חתנו, אשר היה חייב לו את כל עושרו האישי. לא, לבן לא התכוון להסתפק בפחות מהבטחת דלותם של היהודים לעד, כך שלא יוכלו לפתח את תחום השפעתם. ובכך נכשל שוב.
כשההגדה דנה במושג הגלות, היא דנה למעשה בכל הגלויות, החל בגלות הראשונה: יעקב בבית לבן. גלותו האישית אצל לבן משמשת אב-טיפוס לכל הגלויות היהודיות; היתקלותו עם לבן - אב-טיפוס לנסיונות השונים שנעשו במהלך הדורות על ידי כל מי שקיווה להשמיד את עם ישראל.
*
גם את המאורעות הקשורים בהולדת שנים עשר השבטים יש לחשב בין ניסי יציאת מצרים. לאבינו יצחק נולדו שני בנים. לגיסו, לבן, נולדו שתי בנות. לאה, הבכירה, נועדה להינשא לעשו, הבכור. אולם, דבר רשעתו של עשו הגיעה כבר לארם נהרים, ולאה התפללה בהתמדה שלא עשו יפול בגורלה. תפילותיה של לאה נענו. אעפ"י שלבן ואפילו יעקב עצמו חשבו אחרת, בעצם תפילותיה, ולא רמאות אביה, הן זיכוה במקומה כאם העם היהודי.
אחרי שנשא יעקב את לאה ואת רחל, בנות לבן מאשתו, הוא נשא גם את בלהה ואת זלפה, בנות לבן מפילגשו. האמהות ידעו, שליעקב יהיו שנים עשר בנים, שנים עשר שבטים. וכאן, שוב, אפשר להבחין בעוצמת תפילותיה של לאה. אעפ"י שיעקב נשא ארבע נשים, התברכה לאה בכך שהיא  נהייתה אם למחצית בניו.
*
כל האחים (פרט לבנימין) נולדו במהלך פרק הזמן השני של שבע השנים שעבד יעקב בבית לבן, וכל אחד - אחרי הריון שנמשך שבעה חודשים. תחילה ילדה לאה את ארבעת בניה הראשונים: ראובן, שמעון, לוי ויהודה; אחר-כך נולדו דן ונפתלי לבלהה, וגד ואשר נולדו לזלפה; בשלב זה שוב ילדה לאה יששכר וזבולון, רק אז נולד יוסף לרחל. דינה, בת לאה, נולדה באותו זמן שנולד יוסף. בעצם, במהלך הריונה לאה התפללה  על בת. היא ידעה, שלה כבר נולדו ששה בנים, ושלבלהה ולזלפה שני בנים לכל  אחת מהן, ושאם תלד בן נוסף, לאחותה רחל יהיה חלק קטן יותר בשנים עשר השבטים מחלקן של השפחות. התלמוד הירושלמי (ברכות ט) אומר לנו, שרחל הרתה בעצם בבת, ולאה בבן נוסף, אלא שבא מלאך והחליף את שני הילדים טרם שנולדו.
אחרי שנולד יוסף, בנו האחד עשר של יעקב (בנימין נולד אחר ששב יעקב לארץ ישראל) וארבע עשרה שנים ארוכות חלפו, ביקש יעקב רשות מלבן לשוב לבית אביו. לבן, שטרם בא על סיפוקו מהרכוש שצבר לו יעקב וטרם השלים עם סוף פרק המרמה שלו, ביקש שיישאר, ויעקב הסכים להישאר לשש שנים נוספות. הוא הוסיף לרעות במסירות את צאן לבן והביא לחותנו עושר רב  יותר. אולם, אז הופיע הקב"ה אל יעקב ופקד עליו לעזוב את בית לבן. יעקב אסף במהרה את בני משפחתו ואת רכושו ונמלט. כשלבן הבין שהוא הוא אשר רומה, ולא יעקב, רדף אחריו והשיג את המחנה שהתקדם אך לאטו. לבן התכוון להשמיד את יעקב ואת כל ביתו. רק המלאך מיכאל, שהרים את חרבו מול לבן, מנע אותו מביצוע מעשה מרמה אחרון זה.
כיון שנמנע ממנו להבטיח את חורבנו הסופי של "העם היהודי", השלים לבן עם כריתת ברית שלום עם יעקב. הוא כבר לא יבקש להזיק "לבני משפחתו שלו!" אולם, גם זה לא היה. יציאתו של יעקב מבית לבן לוותה ביציאתה של הברכה ששרתה שם קודם לכן בזכותו של הצדיק. לבן שב הביתה וגילה שבהיעדרו פרצו גנבים ולקחו את כל רכושו. הוא זעם ושלח מסר לאחיינו, עשו, שבו הודיע לו על שובו של יעקב לבית אביו. לבן האשים את יעקב בגניבת כל רכושו בעל הערך הרב, ורמז שבקרוב יסבול עשו מגורל דומה. כיון שמזימותיו הרשעות שלו סוכלו כולן, קיווה לבן שיוכל לפחות להצית את אש השנאה שעשו חש כלפי אחיו.
על-כן, מוצאת ההגדה לנכון להזכיר את רשעותו של לבן ואת נסיונותיו הכושלים להשמיד את העם היהודי. טעם הגלות המר נותר בוודאי בזכרונו של יעקב, בעודו מתכונן להשיב את משפחתו לארץ נכריה. לולי הבטיח ה' ליעקב, שגם הוא ירד עמהם מצרימה ושהוא ישיב אותו לארץ ישראל, לא יעלה על הדעת שיעקב היה מסכים לנהוג כפי שנהג.
*
הירידה מצרימה
עם התבגרותם של בניו, לימד אותם יעקב את כל התורה שלמד מאביו. ובכל זאת, הוא העדיף אחד מהם. אעפ"י שיוסף היה השני מצעיר האחים, הוא היה תלמידו העיקרי של אביו. יעקב אפילו לא ניסה להסתיר את אהבתו הרבה לבכורה של רחל, וכיבד אותו בכתונת פסים מצמר משובח,  דבר שהביא את האחים לקנא ביוסף, וזה, בתורו, הביא אותם למכור אותו לעבד. והרי ירידתו המאולצת של יוסף מצרימה היא שהביאה בסופו של דבר את האחים לרדת שמה ושהביאה, אחרי-הכל, לשעבודם של היהודים. על-כן, יש לומר שבמובן מסוים מזימתו של לבן בעצם הצליחה. אילו נשא יעקב קודם-כל את רחל לאשה, כפי שהתכוון, היה יוסף בכור בניו של יעקב. עובדת זכייתו בתשומת לב אביו היתה מתקבלת על דעת אחיו. אבל החלפת רחל בלאה עיכבה את לדתו של יוסף, כך שעובדת ירושת הבכורה על-ידו הביאה לידי קנאה והביאה לידי הגלות.
גזרת השמים היתה שצאצאיו של אברהם אבינו, היהודים, יהיו מי שיתקנו את חטאו של אדם הראשון. על-כן, הם היו מחויבים, בכל מקרה, לחוות את הגלות במצרים. אולם, מכירתו של יוסף הוסיפה את החיוב שהגלות תתקיים בתנאי דיכוי ובסבל רב, שלא היו נכללים במצב אחר. 210 שנות הגלות והשעבוד תואמות את הפגם שפגמו השבטים במכירתו של יוסף. יוסף הלא נפרד מאביו לתקופה של 22 שנים. כיון שכל אחד מעשרת האחים נחשב אחראי למכירת יוסף מצרימה, הוא נאלץ לכפר בנפרד על חטא זה. לכן, 10 פעמים 22 מסתכם ב220-  שנות גלות.  כיון שמיתה מכפרת, מיתתם של העשרת השבטים הפחיתה איפה 10 שנים מהגלות ונשארו בני ישראל עם גלות של 210 שנים (זהר חדש, וישב).
*
יעקב עצמו לא רצה לצאת מארץ ישראל, הוא נאלץ לעשות כן! לולי הלך מרצונו החופשי, היה מובא מצרימה בשלשלאות - כיון ששעבוד מצרים היה חלק חיוני בבריתו של אברהם אבינו, חוב שהוא וצאצאיו נאלצו לפרוע. עשו וישמעאל, שגם הם נמנים עם צאצאיו של אברהם, סירבו להכיר בחוב זה ופרשו מן הברית. את זה אפשר להבין מהמשל הבא: לאיש מסוים היו שני בנים. האיש חייב היה כספים. אחד הבנים ברח, ואילו האחר שרת את אביו. כאשר נפטר האיש ובעל חובו בא בדרישה לקבל את כספו, טען הבן הנשאר: "האם עלי לשלם את כל החוב רק משום ששרתתי את אבי?" "הצדק אתך," הודה בעל החוב. "לכן, כשיילכד אחיך, הוא יינתן לך לעבד!" כך, גם, בתמורה לאחריות שנטל יעקב בפרעון חובו של אברהם, יינתנו צאצאיהם של עשו וישמעאל כעבדים לבניו של יעקב - בעת בוא המשיח.
*
בניו של יעקב התכוונו רק לרדת למצרים זמנית, למשך שנות הרעב בלבד. אפילו כך, לא רצה יעקב לבלות זמן כלשהו, אפילו שנים קצרות אחדות, בארץ נטולת קדושה. לכן, בדרכו מצרימה, שלח יעקב את יהודה לפניו. הוא רצה שבנו יקים ישיבות לתלמוד תורה, וכך יכין את הארץ הכנה רוחנית.
כשהגיעו, התיישבו בני ישראל בארץ גושן. שנים רבות לפני כן, נתן פרעה את הארץ הזאת לשרה (ילקוט ראובני, ויגש). ארץ גושן היתה ארץ פוריה, מתאימה לרעיית צאן, וליהודים היו ראשי בקר וצאן רבים. גושן היתה מקום מצויין גם מסיבה אחרת. הכבש היה "תועבת מצרים" - בכך שגרו בגושן, יכלו היהודים להישאר רחוקים עד כמה שאפשר מהמצרים.
...ואפילו התכוונו לשהות שם זמן קצר בלבד, וגרו בנפרד מהמצרים, לבסוף רכשו היהודים בתים והתיישבו שם, ובכך הפכו את שהייתם לשהיית קבע (תרגום יונתן, ויגש). וזו, לרוע המזל, היתה שגיאה נפוצה בתולדות עמנו.
ובכל זאת, מספרת לנו ההגדה, "שהיו ישראל מצינים שם" - היינו שבעודם במצרים בלטו היהודים. נכון, שהייתם הזמנית נהפכה לישיבה קבועה (תרגום יונתן, ויגש), אך נזהרו תמיד שלא להתבולל. עובדה זו היא אשר זיכתה אותם בהצלה. את שמותיהם היהודיים, את שפתם (את לשון הקודש), או את הלבוש היהודי שלהם, תכונות ששמרו על קיומם הנפרד והבולט.
*
התורה מספרת לנו, שיעקב חי במצרים שבע עשרה שנה (הוא היה בן 130 כשירד למצרים ונפטר בגיל 147). אעפ"י שהגיע למצרים עם 70 בני ביתו ועמם בלבד, לא נפטר יעקב עד לאחר שראה 600,000 צאצאים. באותם הימים יכלו להוליד כבר מגיל 8 (סנהדרין סט:). בעוד יוצאי חלציו מתרבים בקצב כה מהיר, בכל יום אפשר היה לראות את יעקב חוגג ברית מילה או קידוש, חתונה, בר-מצוה או איזו שמחה אחרת. לכן, אחרי כל שנות סבלו, מידי לבן ועשו, עם צרותיה של דינה והיעלמו של יוסף וכו' - הוא חי שבע עשרה שנה (בעל הטורים, ויחי).
בעצם, חלוקים התלמוד והמדרש בדבר קצב התרבותם של בני ישראל. יש המחזיקים בדעה, שאשה נשאה ששה ילודים בכרס אחת. אחרים טוענים, שבכל לידה נולדו 12 נפשות. ועוד אחרים מתעקשים לומר שהלידות היו כה פלאיות, שהנשים העבריות דמו לשרצים (על שם הכתוב "וישרצו"), וילדו שבעים ילדים בעת אחת.
מחלוקת דומה נמצאת בדבר מספר האנשים שמתו במצרים במהלך מכת החושך. כתוב בפסוק: "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים". רש"י רואה במלה זו את המלה "חמש", ומפרש שיצא ממצרים אחד מכל חמשה יהודים. כיון ש600,000- עלו ממצרים, 2,400,000 מתו שם (מדוע מתו מוסבר במכת החושך). הילקוט קובע, שהמלה "חמושים" יכולה להתפרש: אחד מחמש, אחד מחמשים או אחד מחמש מאות. רבי נהוראי מרחיק לכת עוד. הוא מציע שפחות מאחד מחמש מאות יהודים יצאו את מצרים; כפי שלומדים מההגדה, בני ישראל שפעו כדשא הצומח בשדה.
*
עבדות ושעבוד
כהתרבות צאצאי יעקב, כך התרבו הקנאה והבוז שהמצרים חשו כלפיהם. המצרים חששו ליהפך למיעוט בארצם-שלהם. בקרוב, אמרו, יהיו בני ישראל כה מרובים וכה חזקים, שהם עלולים להשתלט ולגרש אותם מתוך ארצם. היה צורך בצעדים דרסטיים. פרעה נמלך ביועציו. הוחלט לשעבד את בני ישראל. עבודת פרך, עוני והטרדה יסייעו לשלוט בהם.
תחילה דבר פרעה הערמומי ליהודים חלקות, ובקש מהם שיסייעו לו בבניית הערים פתום ורעמסס, בתמורה לשכר גבוה. פרעה עצמו יזם את העבודה. בסיוע נתיניו המצרים, הוא בעצמו עירב את הטיט לבנייה. להוכיח את חריצותם היתרה (תכונה יהודית טיפוסית עד היום), הצטרפו היהודים מרצונם למלאכת הבנייה. כמות עבודתם עלתה על כמות עבודת המצרים. ואת זה בדיוק צפה פרעה. מיד גזר, ששיעור עבודתו של כל יהודי באותו יום ראשון יהיה שעור עבודתו היומי הקבוע. גזרה נוספת הפנתה את הגברים למלאכות הבית, ואילו הנשים נאלצו לחטוב עצים ולעשות עבודה נוספת בשדה. חלוקה לא סדירה זו של נטל העבודה תוכננה להחליש את רוחם ולהתיש את כוחם. יתר-על-כן, ובניגוד לכל הבטחותיו הנדיבות של פרעה, לא שולמה ליהודים כל תמורה על עבודתם הקשה, וציפו מהם שימצאו דרך לפרנס את עצמם.
אף זאת לא השביעה את רצונו של פרעה. הוא מינה שומרים אכזריים שהיכו את היהודים חסרי האונים על ימין ועל שמאל. נוסף על כך, נאלצו הגברים היהודיים לישון בשדות, כיון שתקוות המצרים היתה, שעצם ההתשה תביא לצמצום ממדי האוכלוסיה היהודית. "השל"ה הק'" מוסיף, שלמצרים היה ידוע, כי היהודים יכלו לבטל את כל הגזרות שנגזרו נגדם - באמצעות התפילה. על-כן האיצו ביהודים ללא רחמים והתאכזרו להם והתישו את כוחם עוד ועוד, כדי שבני ישראל יהיו חלשים מכדי שיוכלו להתפלל.
למרות הכל, הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו, שזרעו ירבה כ"כוכבים", ואכן התרבה! המדרש מוסיף, שפרעה ניסה להתחכם להקב"ה, באמרו למצרים להפסיק את ישראל "פן ירבה." אולם, ה' התערב: "אתה אמרת 'פן ירבה', ואני אמרתי 'כן ירבה!' - נראה, מלה של מי תגבר, שלך או שלי". חז"ל אומרים, שבזכות הנשים הצדקניות נמצאו היהודים ראויים להיגאל ממצרים. הקב"ה חולל נס, כך שהמים ששאבו הנשים מהבארות היו מחציתם מים ומחציתם דגים. תוך שהרתיחו את המים ובישלו את הדגים, הביאו הנשים מזון ומשקה לבעליהם שבשדות. בעודן שם, ניחמו את בעליהם העייפים ועוררו אותם לזווג. וכך, למרות כל התככים של פרעה, ילדו הנשים היהודיות עוד ועוד ילדים.
כשהגיעה העת ללדת, יצאו הנשים הצדקניות הללו לשדות וילדו תחת העצים. הקב"ה עצמו פיקח על הלידות, ושלח מלאכים לדאוג לתינוקות. לא עבר זמן רב, וגילו המצרים שהיהודיות יולדות בשדות, ויצאו כדי להרוג את היילודים. שוב התחולל נס והאדמה בלעה את התינוקות לפני שהצליחו למצוא אותם. המצרים החלו לחרוש את האדמה בתקוה לחשוף את התינוקות. הקב"ה דאג שכל מאמציהם יהיו לשוא. לתזונתו, לכל תינוק ניתנו שתי אבנים שנהפכו למעיינות, כשמהאחד נובע חלב ומהאחרת - דבש. כשהגיע הילד לגיל שלוש, הוא צמח מהאדמה כמו פרח, ועשה את דרכו בדייקנות לבית הוריו. לכן, עם כל מזימותיהם והטרדותיהם, לא עלה בידי המצרים להשמיד את היהודים, שהושוו ל"עשב השדות..."
*
אולם, השעבוד הכביד מאד על היהודים, בייחוד על חייה הרוחניים של האומה. ההגדה מספרת, שבני ישראל היו "עירם ועריה" - לא קיימו את המצוות כל אימת שהיו במצרים. אפילו מצות המילה נשכחה. כשהגיע זמן הגאולה, נתן ה' לאדם מישראל שתי מצוות: זבח הפסח, ומילה, אשר שתיהן כרוכות בדם. למצות שה הפסח נדרשה התזת דם הבהמה על מזוזות הבתים (סימן שהגן על הבית מפני מלאך המות), ואילו מעשה המילה כרוך בשפך דם. בתמורה לשני "דמים" אלה, אמר הקב"ה: "בדמייך חיי! בדמייך חיי!"
*
הזוהר מלמד, שהקושי העיקרי של הגלות היה חוסר-יכולתם של היהודים לחשוב בבהירות, לעסוק בבהירות בתורה. על-כן, מספרת התורה, שהמצרים הכבידו את חייהם:
   "בעבודה קשה"  -                            לשון "קושיה" - שאלה קשה;
   "בחומר"                         -                              לשון "חומרי"  - עניינים קשים;
   "ובלבנים"             -                                         לשון "ליבון הלכתא" - הבהרת הדינים;
   "כל עבודה בשדה" -                       רמז לברייתות, להלכות לא מסויגות;
   "כל עבודתם"          -     רמז לתוספתות, הדומות לברייתות;
   "אשר עבדו בהם בפרך" -            לשון "פירכא" - שאלות קשות ביותר.
כך, הצליחו המצרים למנוע את היהודים מתפילתם ומתלמוד תורתם, והרי זוהי הסיבה הראשית לכל סבלו של עם היהודי בגלויותינו.
*
הולדתו של משה רבנו
זמן לא-רב לאחר מכן, הבין פרעה שאינו מסוגל למנוע את ריבויים הטבעי של היהודים, אפילו יאלץ את הגברים לישון בשדות. הוא נועץ בשלשת היועצים הבכירים שלו, יתרו, איוב ובלעם. הוא קווה שיוכלו להציע דרכים לחסל את היהודים לחלוטין. יתרו, שנמלט כדי שלא ליזום מזימות נגד היהודים, קיבל על החלטתו שכר מאת הקב"ה: עתיד היה להתגייר, וכעבור דורות נמצאו מצאצאיו חברים בסנהדרין. איוב יעץ לפרעה לשעבד את היהודים וליטול את רכושם. על הצעה זו הוא נאלץ מאוחר יותר לסבול סבל רב (זהר ח"ב  לג.). בלעם לבדו הסכים לתת לפרעה עצה - ויעץ שיוטל על המילדות העבריות להרוג את התינוקות עם היוולדם. על עצתו זו, זכה בלעם לשכר מאת פרעה, אולם ה' נקם בו את נקמת ישראל, ומאוחר יותר נהרג על-ידי היהודים עצמם.
האצטגנינים של פרעה בישרו לו, שילד יולד ליהודים, שעתיד להוציא אותם ממצרים. נוסף על כך, הניח פרעה, שעשו לא הצליח להרוג את יעקב כיון שהמתין עד שנולדו ליעקב בנים, לפני שניסה להרגו. משום שלא רצה לטעות אותה טעות, גיבש פרעה את פתרונו: להרוג את הזכרים היהודיים בעת לידתם.
המדרש מוסיף, שעשו לעג לקין על שהרג את הבל בעוד אדם הראשון חי. אם רצונו של קין היה, שכל העולם יהיה שלו, היה צריך להבין שעוד אדם חי ויכול להוליד ילדים נוספים. לא, עשו לא יטעה אותה טעות. הוא ימתין עד למות יצחק ואז יהרוג את יעקב אחיו. מאוחר יותר, הגיע תורו של פרעה ללעוג לעשו. האם לא ידע עשו שיעקב מסוגל בעצמו להוליד ילדים בעוד יצחק חי? שום רווח לא יצמח לעשו מהריגת יעקב, אם ליעקב כבר ילדים להמשיך אחריו את דרכו. פרעה ראה את עצמו חכם ממנו - הוא יהרוג את כל הילדים היהודיים עם היוולדם. כעבור דורות רבים, הגיע תורו של פרעה להחשב טיפש - על-ידי המן. האם לא הבין פרעה שאפילו יהודי אחד נשאר חי, הוא יוכל לחולל את תחיית האומה היהודית? תכניתו של המן היתה להשמיד את העם היהודי כולו! המדרש מגיע לקצו, תוך ציון העובדה שבעתיד, ילעגו להמן גוג ומגוג. האם המן לא ידע שליהודים אב שבשמים? הרי הקב"ה לעולם לא יתן להשמיד את העם היהודי. גוג ומגוג יילחמו תחילה בה' עצמו (ז"א, ישכיחו מהיהודים תורה ומצוות וקרבתם אל ה') ואז יוכלו להשמיד את היהודים. אולם, לדברי המדרש, תשובת ה' על מזימה זו ברורה: יש לי שליחים רבים שאוכל לשלוח להלחם בהם. אבל בקרב זה נגד גוג ומגוג אני עצמי אלחם. השמדתם תהיה מושלמת!
*
פרעה מיהר ליישם את עצתו של בלעם. הוא זימן את המילדות העבריות, יוכבד ובתה מרים, ופקד עליהן להרוג את כל הזכרים שיוולדו לנשים היהודיות. אולם, יוכבד ומרים יראו את ה' באמת והתעלמו מהוראתו של פרעה. לא רק שסייעו בלידות, הן אף הביאו מזון ומשקה ועשו הכל למען האמהות וילדיהן. שמא יוולד תינוק בעל מום, התפללו יוכבד ומרים לה': "אם יוולד ילד זה בעל מום, יאמרו היהודים שאנחנו הטלנו בו מום לרצות את פרעה. אנא ה', עשה למען יוולד ילד זה בריא ושלם". ה' שמע לתפילותיהן, והתינוקות נולדו בריאים ושלמים. המדרש מספר על נס גדול עוד יותר שנעשה הודות לתפילותיהן של שתי מילדות אלה. אם קרה שנולד תינוק ללא רוח חיים, היו יוכבד ומרים מוחות בפני ה' שאם הילד תאשים אותן להיצמד לגזרת פרעה. כתוצאה מתפילתן ומנכונותן להקרבה עצמית, ה' הפיח חיים בתינוקות הללו! כפי שקרה עם שעבוד היהודים, גם גזרה קשה זו נגדם לא הצליחה להאט את קצב גידול העם היהודי.
בראותו שאינו יכול לסמוך על המילדות העבריות לסייע בידו במניעת לידתו של המנהיג היהודי, בחר פרעה בגישה אחרת. הרי יועציו אמרו לו גם, שהמנהיג המיועד לגאול את היהודים ייפגע "במים" (בעצם, ממשה רבנו נשללה הזכות להכנס לארץ כיון שהכה את סלע כדי להוציא ממנו מים, במקום שידבר אליו). גזרתו האכזרית השלישית של פרעה היתה להביא להטבעת כל הילדים הזכרים היהודיים בנהר, גורל הדומה לגורלן של אותן נפשות עצמן בדור המבול (שער הפסוקים, שמות). בסך-הכל הושלכו היאורה שש מאות אלף תינוקות. ביום שנולד משה, הודיעו האצטגנינים לפרעה שבא לעולם גואל היהודים. כיון שלא היה לו מושג אם המדובר ביהודי או במצרי, גזר פרעה להטביע אפילו את התינוקות המצריים שיוולדו. המדרש מספר, שכל 600,000 התינוקות היהודיים שהושלכו ליאור - ניצלו בזכות משה. ודוקא בזכותו של משה רבינו, התגיירה בתיה בת פרעה (ליקוטי הלכות, ברכות השחר ה:סב).
באשר לנקבות היהודיות שנולדו, גורלן לא דמה לשל הזכרים. למרות רצונו של פרעה בטיבוע הזכרים, הוא עמד על כך שיחיו התינוקות הנקבות. כוונתו היתה, ככל הנראה, או למכור אותן כשפחות לאומות אחרות או להחזיק בהן כשפחות למצרים.
*
כאשר פרסם פרעה את הגזרה בדבר המתת התינוקות מבני ישראל, עמד עמרם - שהיה אז מנהיג היהודים - גירש את אשתו, יוכבד. שקל עמרם והגיע למסקנה, שאין טעם להביא לעולם ילדים רק כדי לראות בהמתתם זמן קצר לאחר לידתם. וכיון שכך נהג מנהיגם, הלכו כל הבעלים היהודיים בעקבותיו וגירשו את נשותיהם. מרים, בתו בת-החמש של עמרם, נזפה באביה: "גזרתך קשה מגזרת פרעה!" התריסה בפניו. "פרעה גזר רק על הזכרים, ואילו אתה גוזר גם על הזכרים וגם על הנקבות! פרעה גזר רק על העולם הזה, ואילו אתה גזרת על העולם הזה ועל העולם הבא! (בלי שאדם יולד אל תוך העולם הזה, אי אפשר לו להשיג את העולם הבא; אולם, כיון שנולד, אפילו נהרג או מת לפני זמנו, אפשר לו להשיג את העולם הבא.) פרעה גזר, אולי יתקיים ואולי לא, אולם אתה, כצדיק, גוזר ויודע שיתקיים!"
כיון שהיה מנהיג אמיתי, קיבל עמרם את נזיפתה של בתו בת חמש השנים והסכים לשאת שנית את יוכבד לאשה. לא רק עבור זה כי אם גם זה: כדי שיראו בני ישראל וילמדו שוב מדוגמתו, עמרם ערך את חתונתו בראש חוצות, בפרסום רב ובטכסיות רבה. ואכן, נשאו שאר הגברים את נשותיהם בחזרה. מרים, שהיתה נביאה, צפתה שעתה, לאחר שהוריה חזרו לגור יחדיו, הם יולידו בן, הבן המיועד להציל את ישראל משעבודם.
מאז יום חתונתם המחודשת של עמרם ויוכבד החלו המצרים לספור את החודשים, בהמתינם לילד שיוולד כדי שיוכלו להמיתו. אולם, משה נולד ביום הראשון לחודש השביעי להריונה של יוכבד (בז' באדר ב' שס"ח). כך התאפשר ליוכבד לשמור על סוד הולדת בנה, והצליחה להסתיר את משה למשך שלושה חודשים תמימים. בעת הולדתו, ידעו עמרם ויוכבד, שבנם יועד לגדולה, שהרי כל ביתם קרן אור.
*
ביום ו' בסיון, כשמשה היה בן שלשה חודשים, הניחה אותו יוכבד בתיבה שנעשתה מקני סוף, ואת התיבה שמה ביאור. אצטגניניו של פרעה אמרו לו מיד, שהמיועד להנהיג את היהודים הושלך ליאור, והגזרה להטביע את התינוקות בוטלה. עובדה זו גרמה לעמרם להטיל ספק בתוקף נבואת בתו, ולכן ניגשה מרים אל הנהר לראות איזה גורל צפוי לאחיה משה.
בתו של פרעה החליטה להתגייר. באותו יום שהושם משה ביאור, ירדה בת פרעה לשפת הנהר כדי לטבול, כאילו במקווה, ולהיטהר מאמונותיה הזרות. בראותה את התיבה שבו משה, רצתה בת פרעה למשות אותו מן היאור. שפחותיה נעו כדי לחסום את דרכה, אולם המלאך גבריאל ירד והזיז אותן הצידה.
 התיבה הייתה במרחק ששים אמה ממנה (אמה היא כחצי מטר), אולם נס אירע, וידה התמתחה עד לתיבה. כשפתחה אותה, ראתה את התינוק והבינה שהוא אחד התינוקות היהודיים. היא החליטה מיד לקחת את התינוק הביתה עמה כדי להציל אותו. כיון שגילתה רחמים ונכונות להכניס את יריב אביה אל תוך ביתה כבנה, כינה אותה הקב"ה "בת-יה", והבטיח לה שלעולם לא תחווה את חוויית המות.
כשנסיונותיה של בתיה להיניק את משה הבוכה לא עלו יפה, היא נתנה לאחרות לנסות, אולם ללא הצלחה, שהרי אמר אלהים, "הפה שידבר בעתיד עם השכינה יינק רק חלב טהור". מרים, שהשקיפה כל הזמן על המתרחש, הציעה להביא מינקת מן העבריות. ההצעה נראתה לבת פרעה, ומרים הביאה את יוכבד, אמו של התינוק, להיניק אותו. משה הוחזק בידי אמו לעשרים וארבעה חודשים, ואז היא הביאה אותו אל ארמונו של פרעה, שם הוא חונך.
כך, פרעה עצמו - האויב הראשי של ישראל - סייע בגידולו וחינוכו של משה רבנו, תקוותו וישועתו של העם היהודי. כדאי לציין, שמצבים דומים התפתחו שוב ושוב בתולדות עמנו וממשיכים להתפתח אף היום. אעפ"י שיש לנו אויבים מרובים, פעמים רבות קרה, שבעצמם, בלא יודעין, סיפקו לנו את האמצעים להצלתנו. יתר-על-כן, כך יהיה המצב גם בעתיד. כפי שצוין לעיל, עשו וישמעאל דחו את בריתו של אברהם, וסירבו ליטול חלק בסבל הכרוך בה. בכך נפל הנטל רק על יעקב. אולם, כיון שפרע את החוב וקיבל את הברית, יעקב לבדו יזכה בשכר, שכר שישולם דווקא על ידי עשו וישמעאל עצמם!
התורה מודיעה לנו, שבעוד משה עלם צעיר, יצא אל בין אחיו. בראותו את סבלם ואת הקשיים שהמצרים הקשו עליהם, ניסה משה להקל את הנטל. הוא יעץ לפרעה, שעבודה במשך שבעה ימים בשבוע היא רבה מדי, ושמהעבדים יפיקו יותר אם ינתן להם לנוח. פרעה הסכים להניח ליהודים ביום השבת. נוסף לכך, הצליח משה לארגן חלוקה שוויונית של העבודה, לחזקים ושלמים בגופם, ניתנו העבודות הכבדות יותר, ואילו לחלשים ניתנו העבודות הקלות.
פעם אחת, בעודו מתהלך בקרבם, ראה משה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. משה ביטא את שמו המפורש של ה', והמצרי מת. משה החביא את גופתו בחול. למרות שלא היה מודע לכך, היו למעשהו שני עדים, שני יהודים רשעים, דתן ואבירם. למחרת, מצא משה את שני אלה רבים ביניהם, כשהאחד נכון להכות את חברו. משה נזף בהם. כגמול, הלכו השניים אל פרעה והעידו על שמשה הרג את המצרי. משה נדון למוות בעריפה, אולם, כאשר נפגע צווארו של משה בידי חרב התליין, נהיה קשה כאבן. ה' שלח מלאך בדמותו של משה כדי להחליף אותו בשביו. כך נתאפשר למשה להימלט, ואילו המלאך עצמו נעלם זמן קצר לאחר מכן. כששאל פרעה על מקום הימצאו של משה, הוכו עבדיו בסנוורים, בחרשות ובאלמות - כך שאיש לא יכול היה להשיב לפרעה תשובה. בינתים נס משה לכוש (אתיופיה), שם שהה שנים רבות. אחר-כך, עבר למדין, ונשא שם לאשה את צפורה, בת יתרו, כהן מדין.
*
ישועה
בעוד משה ישב בארץ מדין, הוכה פרעה בצרעת, ורופאיו ציוו עליו להתרחץ מדי יום ביומו בדמם של ילדים יהודיים. פרעה צווה לשחוט מאה וחמשים ילדים כל בוקר ועוד מאה וחמשים כל ערב כדי שיוכל לטבול בדמם. מתוך זעזוע מאכזריות קיצונית זו, החלו היהודים נאנחים וזועקים לשמים להצלתם. יש דעה אחרת, שלפיה מת פרעה, וכאשר כל מצרים – כולל העבדים – נכחו בטכס הקבורה, חשו היהודים הקלת-מה מסבלם. בראות המצרים את ישראל הולכים בעקבות הארון ובוכים, חשבו שהם מבכים את אובדן פרעה. למעשה, מצאו בני ישראל סוף-סוף רגע פנוי לקרוא לה'. ובכך נפתחה ישועתם.
לפי הדעה, שעתה ישב על כס השלטון במצרים פרעה חדש, זעקות היהודים אל ה' נבעו מגזרה נוספת שנגזרה נגדם: פן יחשבו שיקל את הנטל מעל היהודים, גזר פרעה החדש, שיהודי שלא יעמוד בנדרש ממנו - ילדיו ישובצו כאבנים בקירות הנבנים על-ידי היהודים.
המצרים ציפו, שכל גזירותיהם יחלישו את היהודים פיזית ונפשית, וישללו מהם כל תקוה לעתיד. כאשר התברר, כי הצעדים שננקטו לא הביאו לתוצאות המבוקשות, מינו המצרים שומרים עברים כאחראים למילוי כל הנדרש מאחיהם. השומרים הללו נצטוו להצליף באותם עבדים יהודיים שלא מילאו אחר דרישותיו של פרעה. הכוונה כאן היתה להוסיף ולהכות נפשית ביהודים בכך שנאלצו עתה להשתתף באופן פעיל בהשמדת עצמם, בדומה למינוי שהנאצים בגרמניה מינו קאפוס יהודיים לעשות להם את המלאכה השחורה. אולם, השומרים העברים במצרים סירבו להצליף באחיהם ועל-כן הוכו בעצמם בחומרה, כאשר לא עמדו בתקנים שנקבעו. בתמורה הם באו בסופו של דבר על שכרם, כשנעשו לזקניה ולמנהיגיה של האומה החדשה. אך, כאשר שטחו את טענותיהם בפני פרעה על המכות אשר ספגו, גזר שיש להטיל על היהודים נטל נוסף: בלי להפחית מתקן הייצור היומי, על העבדים היהודיים היה עתה גם לקושש קש ושאר פריטים להכנת הטיט, שהשלטונות כבר לא יספקו כמקדם. כתוצאה מגזירה זו, לא יכלו היהודים ושומריהם העברים להימלט מפני המכות היומיות שהמצרים הכו אותם.
בפרק זמן זה חישבו מספר צאצאיו של שבט אפרים ומצאו שהושלמו 400 שנות הגלות, ולכן יצאו בכח ממצרים. טעותם היתה בכך שחישבו את שנות הגלות מברית בין הבתרים, ולא מ30- שנה מאוחר יותר – בעת הולדת יצחק. בריחתם היתה אפוא מוקדמת, ובדרכם לכנען נהרגו כולם בידי הפלשתים.
*
בינתיים, רעה משה את עדרי הצאן של יתרו במדין. יום אחד הוביל את עדריו עד להר סיני, שם ראה את הסנה הבוער. למרות שהסנה בער באש, הוא לא אוכל. נס זה היה למשה לאות: למרות סבלם הקשה של בני ישראל, הם לא יושמדו. הקב"ה נראה אליו וצווה עליו לרדת מצרימה ולגאול את היהודים שם. אמר ה' למשה, שהבטחתו לאברהם אבינו, ש"גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" כבר נתקיימה, ושעתה הגיעה השעה לקיום חלקה השני של אותה הבטחה: "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ה' אמר לו גם, שאחרי שיצאו ממצרים, יתן את תורתו על אותו ההר, הר סיני.
משה העניו לא ראה את עצמו ראוי לשליחות כה חשובה, וביקש להשתחרר ממנה. ה' הודיע לו, שסיבת עוורונם, חרשותם ואלמותם של עבדי פרעה, שאפשרו לו שלא להיפגע,  היתה להבטיח שיוכל הוא, משה, לעמוד בשליחות הנוכחית. אז השלים משה רבנו עם ציוויו של הקב"ה וירד מצרימה. הוא כינס את זקני ישראל שם והודיע להם על היציאה הקרבה ממצרים. היהודים הביעו את אמונתם בה' והתמלאו רגשי תודה על הבטחתו לשים קץ לשעבודם ולעבדותם.
משה רבינו, יחד עם אחיו המבוגר יותר, אהרן, הלך ישר לארמונו של פרעה, מקום שם לא הותר לשום יהודי להיות. כאשר נכנסו לאולם הגדול שם ישב פרעה על כסאו, השקיף עליהם שליט מצרים בתחושת יראה. הם היו גבוהים ועמדו זקופים, ומראיהם מלאי הוד. פרעה שילח בהם את אריותיו המאומנים לתקוף את משה ואת אהרן, אך משה הרגיעם לפני שמילאו אחר ציווי אדוניהם. פרעה התרשם ממעשה זה, ובקש לשמוע מהם את מטרת בואם. הצהיר משה רבנו, שהוא בא בשם ה' לבקש כי ישחרר פרעה את עם ישראל משעבודם. באותו זמן, היה פרעה השליט החזק בעולם, ומצרים המדינה החזקה. היא היתה כה מבוצרת, ששום עבד לא הצליח מעולם להימלט ממנה (חוץ חלק משבט אפרים כנ"ל).
כאשר ביקש משה, בשם ה', לשחרר את היהודים, לעג לו פרעה. פרעה ראה את עצמו אל, והתגאה שמעולם לא שמע על אלהי העברים. בכעס גירש את משה ואת אהרן מארמונו, והכריז שלעולם לא ישחרר את היהודים מתחת ידו. בעת הזאת גזר את גזירתו הרביעית (כנזכר לעיל): להשתמש בילדי היהודים כבלבנים ולדרוש מהעברים לדאוג בעצמם לאספקתם.
משה זעם על דחייתו בידי פרעה, והתלונן בפני ה' על שנשלח בשליחות שוא. אדרבה, הופעתו בפני פרעה רק הכבידה על אחיו. תגובת ה' היתה, שמשה יראה עתה את הנסים ואת הנפלאות שיעשה ה'. המצריים לא רק ישחררו את היהודים, הם אף יגרשו אותם לחופש.
*
עשר המכות
ה' הורה למשה לשוב אל פרעה ולחזור על בקשתו: לשחרר את בני ישראל. הפעם הפקיד ה' בידי משה אות לביצוע, סימן שהוא אמנם שליחו של המקום. כאשר הופיע משה בפני פרעה, הוא השליך על הרצפה את מטהו, שנהפך לנחש. אך כאשר חרטומי מצרים עשו אותו האות, בלע נחשו של משה את שאר הנחשים. אולם, המצרים לעגו לו, וטענו שאילו היה שליח אמת, היה מטהו - ולא נחשו - בולע את מטותיהם. משה הפך את נחשו למטה, ואכן בלע זה את מטות המצרים. אבל גם כאשר התרשמו מכוחותיו של משה, ייחסו אותם החרטומים לכוחות כישוף. המדרש מלמד, שמטהו של משה היה בעצם המלאך  מט"ט, שנודע "כ-מטה האלהים" (זהר, ח"א כז.; מט"ט הוא כינוי למלאך מטטרון, אבל אסור לבטא שמו). למרות האות שראה, סירב פרעה לשחרר את בני ישראל, ומשה יצא מלפניו.
*
דם. פרעה רצה, שהמצרים יאמינו באלהותו, והצביע כהוכחה לכך את העובדה שמעולם לא נראה מתפנה מחומרי הפסולת המצטברים בגוף האדם. השכם כל בוקר, נהג פרעה לרדת ליאור, שם היה מתפנה בלי שיראהו איש. לפי הנחייתו של הקב"ה, הלך משה לפגוש את פרעה ביאור, לחשוף את סודו של פרעה ולהתרות בפניו על העונש החמור העומד לפקוד אותו, אם יתמיד בסירובו לשחרר את היהודים משעבודם. עשר מכות איומות עמדו לפקוד את מצרים, כשהראשונה היא מכת הדם. הקב"ה עמד להפוך את כל מלאי המים של המצרים - לדם.
ברם פרעה סירב להישמע לאזהרתו של משה. כל בוקר, במשך שלושה שבועות רצופים, חזר משה ושינן את אזהרתו באזני פרעה, אולם פרעה לא שם לבו לכך. ואז, ללא כל הודעה מוקדמת נוספת, פגעה המכה. כל טיפת מים במצרים נהפכה לפתע לדם. בין בנהרות, בין במאגרים, בין בבארות ובין בכלי אחסון או שתיה, כל המים היו לדם. אפילו רוקם של המצרים נהפך לדם. המים שבעיסה נהפכו לדם. מהבארות החדשים שנחפרו בידי המצרים הופק רק דם. היאור, נהר הנילוס, נכנס למצרים כמים, נהפך לדם, ואחר שחצה את גבול מצרים, חזר ונהפך למים. ובעוד המצרים צמאים למים, לא השפיעו הדברים על היהודים כלל. המצרים לא יכלו שלא להבחין ביד ה' במתרחש.
יש מספר דעות בנוגע לשאלה, מדוע התחיל הקדוש ברוך הוא להכות תחילה את אספקת המים למצרים. קודם כל, המצרים עבדו ליאור, שהיה מקור המים היחיד שלהם וסמל לכוחם. סיבות אחרות המוצעות הן, שה' רצה להעניש את מימי פרעה, או כיון ששחט מדי יום שלוש מאות ילדים יהודיים כדי לרחוץ בדמם, או כיון שגזר גזירה להטביע בנהר את כל הזכרים היהודים הנולדים. הסבר נוסף הוא, שהמצרים ידעו שהיהודיות שמרו על דיני טהרת המשפחה. בתקוה להגביל את הילודה היהודית, סירבו המצרים להתיר להן לטבול במים, וכן למנוע מהם לפרות ולרבות.
לפי דעות מסוימות, ברגע שהחלה מכת הדם, הפסיקו היהודים לעבוד. המצרים לא יכלו עוד לשלוט בהם והעבדות הגיעה לקיצה (אחרים אומרים, שרק העבדות הקשה ביותר נפסקה לעת עתה, אך שעבודם הכולל של היהודים נפסק מאוחר יותר, במכת הדבר). אולם, טרם הגיעה העת לישראל לצאת ממצרים, וטרם זכו בעושר הגדול שהובטח להם על-ידי הקב"ה. עושר זה רק החל מתממש במהלך מכת הדם. אעפ"י שהמצרים לא מצאו מים לשתות בכל מצרים, לבני ישראל היו מים בשפע. כשמצרי ראה יהודי שותה מים, היה גוזל ממנו את המים, אך לא הועיל לו הדבר, כיון שברגע שהמצרי לקח את המים לידיו, נהפכו לדם. כשהחזיר את הדם ליהודי, הפך למים. אם פקד המצרי על יהודי לשתות יחד עמו מהכוס, היה היהודי שותה מים ואילו המצרים - דם. הדרך היחידה שהתאפשר למצרי לשתות מים היה בתשלום להיהודי. בדרך זו, התחילו היהודים לגבות את הכספים שזכו בהם בתור שכר על שנות עמלם באונס. מכת הדם, כשאר כל המכות, נמשכה שבוע אחד בלבד, ואחרי כן שוב הקשה פרעה את לבו וסירב לשחרר את ישראל.
*
צפרדע. שוב התרה משה בפרעה, שמכה עומדת לפקוד את מצרים. פרעה לא הקשיב, ואילו לארץ מצרים פלש "צבא" צפרדעים. המצרים לעגו קודם לכן ליהודים, והכריחו אותם לאסוף שרצים וחרקים למשחקיהם של המצרים. בתגובה, שלח ה' את הצפרדעים "לשחק" במצרים. הצפרדעים היו חודרות אל תוך גוף המצרי ומשמיעות את קריאתן מתוך מעיו.
מכת הצפרדעים החלה, כשמשה הושיט את מטהו והופיעה צפרדע ענקית אחת, שקראה לצפרדעים נוספות להצטרף אליה. ה' העניק לצפרדעים תכונות של אמבות (תא שמתחלק), כך שכאשר ניסה מצרים להרוג צפרדע במכות, היתה הצפרדע מתפצלת לשתים וכך מתרבה. כתוצאה מכך, היו צפרדעים בכל מקום. הם חדרו למיטותיהם, לבגדיהם ולתנוריהם של המצרים. אי אפשר היה להסתתר מפניהן, שהרי אפילו קירות שיש היו נבקעים כדי שיוכלו הצפרדעים לחדור פנימה ולמלא אחר ציוויי הקב"ה.
כיון שהצפרדעים עלו ונכנסו גם לתנוריהם של המצרים, כל מזונותיהם המבושלים מעורבים היו בצפרדעים. מידה כנגד מידה המצרים לא התירו לעבדיהם היהודים אפילו את הזמן הדרוש לאכול. כיון שכך, לא היתה להם ליהודים כל בררה, אלא לאכול את סעודותיהם בעודם מערבים את הטיט, והם סלדו מהזוהמה והעפר שכיסו את האוכל. בתגובה, סלדו עתה המצרים מכל מזונם, שהרי כל אשר אכלו כוסה בשכבת צפרדעים. ולאחר שבלעו אותם, קמו הצפרדעים לתחיה בבטניהם של עושקיהם המצרים, וגרמו להם אי-נוחות בלתי-נסבלת. בדיוק כפי שסבלו היהודים תחת עולם ללא דקת מנוחה, כך גם למצרים לא ניתנה דקת שלווה במהלך מכת הצפרדעים.
את המכה הזאת סיים הקב"ה, לא בכך שהצפרדעים נעלמו לפתע, כי אם בכך שמתו לפתע. פירוש הדבר: הצפרדעים מתו במקום שהיו - בבגדים, במזון ובבטניהם של המצרים. לכן היה קשה במיוחד לחלץ את הפגרים, והריח האיום שמלא  את מצרים היה בלתי נסבל. רק ארץ גושן לא הושפעה ממכת הצפרדעים, שם ישבו בני ישראל.
עשר פעמים מופיעה המלה "צפרדעים" בפסוקים הקשורים במכה זו. מכאן יש ללמוד כי מכת הצפרדעים היתה קשה כשאר כל המכות גם יחד. ואעפ"י כן, לא נשמע פרעה להתראה; רק את לבו הכביד עוד ועוד.
*
כנים. נוסף על מלאכת הבניה שנכפתה על היהודים, הם נאלצו גם לעסוק בעבודות הבית למען אדוניהם המצרים. תמיד הוסיפו להם תפקידים, כגון טאטוא בתי המצרים, גינותיהם, רחובותיהם ושדותיהם - ונקיונם. ואעפ"י שהתלכלכו מעבודה זו, לא התירו להם המצרים להתרחץ ולנקות את גופם. מידה כנגד מידה, שלח הקב"ה את מכת הכנים על המצרים, באדמתם ובגופם. למעשה, גם האדמה עצמה נהפכה לכנים. כני אדמה אלה היו שתי אמות מעל פני האדמה, ואמה אחת בתוכה. עתה, כשביקשו המצרים לטאטא את בתיהם, לא היה מה לטאטא פרט לכנים. כיון שהכנים שרצו גם בגופם, גרמו להם להתגרד בלי הפסק. להקלה, החל המצרים מגרדים את עצמם מול קירות וקורעים את עורם. למרות הכל, נשארו הכנים תקועים בפניהם ובין עיניהם. אפילו רחיצת גופם לא השפיעה כהוא זה על הכנים.
אין ספק, יד ה' נתגלתה במכה זו. בשתי המכות הראשונות, ידעו חרטומי מצרים לחקות חלקית את מעשיו של משה. גם הם ידעו להפוך מים לדם, וגם הם הביאו צפרדעים. כתוצאה מכך, השתכנעו שאין משה אלא מכשף, אמנם גדול מהם; שהרי הייסורים שבאו בעקבות פעילותו של משה היו חמורים בהרבה ממה שהם ידעו לספק. אולם, באשר למכת הכנים, לא יכלו חרטומי מצרים לחקות את מעשי משה. הדבר נובע מגודלם הזעיר של הכינים, שהרי לכישוף אין השפעה על דברים כה קטנים. "אצבע אלהים!" נאלצו החרטומים להודות. אך רק באצבע הודו. כמו במכות הראשונות, גשן לא נפגעה ובני ישראל לא הושפעו מהכנים. שוב הכביד פרעה את לבו והתעלם מאזהרותיו של משה רבנו.
*
ערוב. מכה זו הונחתה על המצרים כיון שהיה מנהגם לשלוח יהודים ליערות כדי לצוד חיות פרא לצרכי שחוק וציד (ספורט). אמר ה' למצרים: "עתה אביא לכם את החיות ישר אל בתיכם. אסדר את הדברים כך שלא תצטרכו עוד לצוד!" במכת הערוב השתתפו כל מיני חיות פרא וטרף: אריות, נמרים, זאבים, דובים, קופים, נחשים, עקרבים, חרקים, צפרדעים ושאר חיות ובהמות שהטרידו מאד את המצרים. אפילו עופי טרף נמנו עם התוקפים. זה בעצמו היה נס. בדרך כלל, כל קבוצה וקבוצה נשארת עם בני מינה, ואין התערבות בין מין למין. וביחוד, עופות לא יצודו עם חיות. אולם, במכת הערוב פעלו כל המינים בתיאום כדי לקיים את צו ה'.
עם בואה של מכה זו, החלו המצרים להגיף את דלתותיהם וחלונותיהם. אולם, החיות פרצו דרך הגגות ופתחו את הדלתות מבפנים, תוך שהם מאפשרים לשאר הבהמות להכנס ולחולל תהו ובהו ונזקים כבדים בבתי המצרים. ה' אף הצמיח יערות עד במרכזן של ערי מצרים, כדי שהחיות תרגשנה בנוח בסביבתם. חז"ל מספרים, שההורים המצריים היו שולחים את ילדיהם לטייל בליווי עבד. בשובו של העבד הביתה ללא הילדים, היו ההורים צועקים: "איפה ילדינו?" "אומר לכם," היה העבד עונה: "האריה חטף אחד, הזאב שני, הדוב - שלישי, וכו'.
מכת הערוב לא פגעה בארץ גושן. גם היהודים יכלו לשוטט חופשי ברחבי מצרים, שהרי החיות סרבו לפגוע בהם. הפעם הזעיק פרעה את משה וביקש ממנו להסיר את המכה, תוך שהוא מבטיח לשלח את היהודים ברגע שהחיות ייעלמו. אולם, מיד לאחר תום המכה, שוב הכביד פרעה את לבו, סירב לקיים את הבטחתו,  או לציית להזהרותיו של משה רבנו.
*
דבר. כדי להרחיק את היהודים מבתיהם ולמנוע על-ידי כך את ריבויים הטבעי, אילצו המצרים את בני ישראל לרעות את צאנם במדבר. לדיכוי נוסף  הלבישו המצרים אותם רתמה כדי שימשכו את המחרשה במקומו של שור. הם תכננו גם לקחת מהיהודים את עדריהם בגניבה. המצרים ידעו, שליהודים אין למעשה זמן לעמוד במה שהוטל עליהם מדי יום ביומו, שלא לדבר כלל על טיפול נאות בעדריהם-שלהם, וניצלו מצב זה כתירוץ ליטול מהם את צאנם.
על-כן שילם ה' למצרים במכת הדבר. יש האומרים, שהדבר הופיע למעשה עם כל אחת מהמכות. בכל מקום שהחזיקו המצרים את עדריהם, שם נדבקו ומתו. נוסף לכך, שלא כמו שאר המכות, הדבר פגע בכל הבקר והצאן מיד! תוך שניה אחת! בין על אדמתם ובין בגושן עם עדרי ישראל, נפגעו העדרים המצריים. אולם, שוב, רכושם של היהודים לא נפגע כלל. אם עדרו של יהודי רעה עם עדרי המצרים, או אפילו בהמה אחת של יהודי עם עדר מצרי, לא הוכה בדבר. להוכיח למצרים, שבני ישראל סופם להחלץ משעבודם, אפילו החולות שבין בהמות ישראל לא נדבקו במכה. אמר ה': "תכה המכה הקטלנית במבקשים להשמיד אומה שלמה, אומה המוכנה לוותר על חייה למעני". אעפ"י שפגע הדבר בן רגע, נותר הדבר שבוע תמים. לכן, אם ניסה מצרי לחדש את עדריו, נפגעו הבהמות החדשות גם הן. אולם שוב הכביד פרעה את ליבו ולא התיר את ישראל משעבודם.
*
שחין. ה' צווה את משה ואת אהרן למלא את שתי ידיהם מלוא חפניים אפר. משה שם את שתי חופניו ביד אחת, הוסיף את חופניו של אהרן לשלו, וזרק את הכל השמימה. גם בכך יש נס גדול. לא רק שכף ידו של משה הכילה ארבע חופנים, אלא שנטלו אפר, שהוא קל ביותר, והשליך אותו גבוה כל כך, שמשם התפזר על כל ארץ-מצרים ומחוזותיה, והפך לשחין על גופות המצרים.
מכת השחין באה על המצרים כיון שנהגו לאלץ את היהודים להרתיח מזונות שכבר הורתחו, ולצנן את מה שכבר הצטנן. עתה, לאחר שהוכו בשחין, לא יכלו המצרים לגעת לא בזה ולא בזה. השחין הכיל דם ומוגלה בפנים, וצרעת יבשה ביותר על העור החיצוני. המצרים כוסו מראש ועד רגל בשחין מכאיב זה. וכאילו לא די בסבלם, גם מראם עורר עליהם הכפשה עצומה ועלבונות מכל לא-מצרי שראה אותם. עוד, מספרים חז"ל, שאפילו נתרפאו המצרים אחרי שבעת ימי המכה, חרטומי מצרים מעולם לא הבריאו לחלוטין - כדי להבהיר אחת ולתמיד שכוחותיהם צומצמו ושלעולם לא ישובו למעמדם הקודם.
פרעה עצמו סבל רבות ממכה זו. כל גופו כוסה בשחין. ייתכן שהיה כבר אז מוכן בלב ובנפש לשחרר את העברים מיד. אולם, הוא איחר. מרצונו הכביד פרעה את לבו אחרי כל אחת מחמש המכות הראשונות. הוא סירב להישמע להתראותיו של משה לשחרר אותם. עתה, כבר לא היה הדבר תלוי בו. חופש הבחירה שלו ניטל ממנו. אמר ה': רשע! כיון שלא ריככת את לבך בפני דרישותי, עתה אכביד אני את לבך ואביא עליך את מלוא נקמתי על מעשיך המחפירים!"
*
ברד. מלבד העמל השוטף שנכפה על ישראל על-ידי המצרים, נאלצו גם לטעת את גניהם ואת פרדסיהם של המצרים ולטפח אותם. מטרתה של עבודה זאת גם היא, היתה להרחיק את היהודים מבתיהם. נוסף על כך, נהגו המצרים להכות אותם ללא רחמים, ולכפות עליהם לבקש בצעקות על נפשם. מידה כנגד מידה שלח ה' את מכת הברד על המצרים. הברד השמיד את היבולים והפרדסים שנטעו היהודים למען אדוניהם. הוא ירד גם בחוזקה, כשהוא מכה ללא רחמים על כל מי שנותר בחוץ במהלך המכה. הרעמים שנלוו אל הברד סימלו את צעקות היהודים. עוצמת הברד, שלווה גם באש וגם בקרח, היתה משום תזכורת לגיהנם שיש בו גם אש וגם קרח.
הקב"ה הביא את משה רבנו לייעץ למצרים, שכל ירא-ה' יכניס פנימה את כל בהמותיו, ואלו יישארו שם עד לתום המכה. כאן אף היתה טמונה כוונה עליונה שלמצרים יישארו סוסים שיוכלו לרדוף בהם אחרי בני ישראל כשיצאו ממצרים.
הברד בא בצורת כדורים גדולים של קרח שקוף וחד. בתוך הקרח היתה אש. ה' יצר הרמוניה בין שני יסודות מנוגדים אלה, כך שהאש לא הביאה להתאדות המים, והמים לא כיבו את האש. צירוף כוחות זה ירד בעוצמה כזו, שהקרח היה גודע עץ כאילו היה נייר, בעוד האש מזנקת קדימה ומאכלת את כל העומד בדרכה. יבולים רבים נהרסו, ומה שנותר, נשאר בכוונה כדי שלמכת הארבה - הבאה אחרי הברד - יישאר מה להרוס.
כדורי הברד נפלו כה קרובים זה לזה, שאילו עמדה בהמה בחוץ, מיד הוקפה קרח וקפאה. כאשר נשחטה בידי מצרי, והמצרי ניסה לקחת מבשרה לאכול, היו עופות מופיעים ומסירים את הבשר. שוב, ארץ גושן לא הושפעה כלל. ואפילו עמדה בהמה השייכת ליהודי ליד בהמה השייכת למצרי, היה הברד הורג את בהמת המצרי, ואילו בהמת היהודי עברה את החוויה ללא פגע. היא יכלה אפילו לנוע בסביבה ולרעות בעוד הברד ניתך ארצה!
פרעה התחנן בפני משה לשים קץ לרעמים ולברד. משה התפלל, ומכת הברד הגיעה לקיצה. ברד שהיה בעיצומו של תהליך הנפילה ארצה בשעה שנענו תפילותיו של משה - ברד כזה נותר במקומו. חלק מברד "תלוי" זה ירד במהלך קרב יהושע על העיר גבעון (יהושע י:יא). השאר ירד בעתיד במהלך קרב גוג ומגוג (יחזקאל לח:כב), כשיהיו ניסי הגאולה השלמה גדולים בהרבה מניסי יציאת מצרים. ברגע שנפסקה מכת הברד, שוב הכביד לב פרעה, והוא סירב לשחרר את בני ישראל.
*
ארבה. מכה זו היתה משום עונש נוסף שנענשו בו המצרים, על שהכריחו את ישראל לנטוע בעבורם. ובכך החזיקו את הגברים היהודיים בשדות ומנעו מהם הולדת צאצאים. הארבה כסה את כל ארץ מצרים, וחיסל את שאר היבולים שלא חוסלו על-ידי הברד.
אעפ"י שהמצרים ראו בדרך-כלל בהתקפת ארבה על יבוליהם מאורע טבעי, מכת הארבה לא דמתה כלל למה שהם הכירו. אלה הגיעו כיחידה אחת, והחשיכו לחלוטין את השמים בכל ארץ מצרים. במכה אחת ירדו על היבולים הקיימים וחיסלו אותם, ואז, במקום לעבור לאתרי צמחיה נוספים, נעו אל עבר מרכז העיר, נכנסו לארמונו של פרעה ולבתי יועציו. משם הם פשטו על העיירות והכפרים שבסביבה, וחדרו לבתיהם של כל המצרים. הארבה היה חזק מאד. לעוקץ שלו, בדומה לעוקצו של הדבורה, היה כוח לסנוור ואף להרוג את קרבנו. לא משנה לאן ניסו לברוח - המצרים לא מצאו מנוח מפני מתקפת הארבה.
אעפ"י שהארבה הגיע הפעם בשפע, לא הותר אפילו לארבה אחד לעבור את הגבול לארצות שמחוץ לגבולות מצרים. בכך היתה משום ברכה רבתי לתושבי הארצות השכנות שהיו להם סכסוכי גבול עם המצרים. ברור היה, עתה, שהאזורים שנותרו ללא ארבה השתייכו לארץ האחרת (הוא הדין, דרך אגב, גם לגבי מכת הצפרדעים). מצרים אחדים ניסו להימלט ממצרים וליטול עמהם את יבוליהם לארצות השכנות, אולם הארבה יצרו חומה בגבול, ומנעו מאיש לעבור.
בארץ גושן, לא הפריעו הארבה לישראל או ליבוליהם. אולם, שלא כמו במכת הברד, אם למצרי היו יבולים בשדות גושן, חסלם הארבה. אם יהודי קנה אילן ממצרי בשביל העץ שבו, השורשים אוכלו אך האילן נשאר שלם. אם מצרי קנה אילן מיהודי בשביל העץ שבו, העץ נאכל אבל השורשים נותרו שלמים.
למרות הכל, קיוו המצרים להרוויח בדרך כלשהי ממכה זו. הם אחסנו את הארבה בחביות, שימרו אותם במלח, והתכוונו לאכול אותם כמעדן. אולם, עם תום המכה, השיב הקב"ה לחיים את הארבה הכבוש, והם הורחקו ממצרים על גבי רוח קדים עזה. שוב הכביד לבו של פרעה, ושוב הוא סירב לשחרר את בני ישראל.
*
חושך. מלבד עבודת היאור (נהר הנילוס), עבדו המצרים גם לשמש. כדי לחסל את אמונתם בכח אלילם, הציג הקב"ה בבירור את מגבלות כוח השמש שהוא כשאר משרתי הטבע כפופה להקדוש ברוך הוא, בכך שהנחית על ארץ מצרים חושך. הסבר נוסף מציע, כפי שהיה עם המכות הקודמות, שמטרתה של מכה זו היתה להעניש את המצרים על דיכוים האכזרי את בני ישראל. כיון שהמצרים כפו על בני ישראל לעמול שעות ארוכות ביותר, אפילו בשעות החושך, הובאה עליהם עתה מכת החושך.
עוד מספרים לנו חז"ל, שהיו במצרים בני ישראל רבים שחסרו אמונה בהקב"ה. הם לא האמינו שה' יפדה אותם כפי שהבטיח לאבות. בגלל חוסר האמונה שלהם, לא היו יהודים אלה ראויים להיגאל, ונגזר עליהם למות במצרים. ה' הביא על המצרים את מכת החושך, כדי שלא יבחינו המצרים במותם של רבבות מבני ישראל ואחר-כך יתגאו בכך, שגם הם סבלו בעשר המכות. כל היהודים שמתו נקברו בששת ימי החושך.
שלא כמו המכות הקודמות, שנמשכו שבוע תמים כל אחת, מכת החושך נמשכה ששה ימים בלבד. היום השביעי שנותר, נשמר עד לקריעת ים סוף, כאשר ליהודים היה אור בעוד המצרים חוו חושך. אחרים סוברים, שיום החושך השביעי אירע בליל המכה העשירית, מכת הבכורות. הבדל נוסף בין מכה זו לקודמותיה הוא שהקודמות החלו השכם בבוקר, ואילו החושך ירד רק אחרי שהשמש טיפסה לשיאה באמצע היום. ה' פעל כך, כדי שלא יוכלו המצרים לטעון שלא מדובר אלא בהארכת שעות הלילה.
מכת החושך היתה שונה גם בכך שהיא באה בשני חלקים נפרדים. בהיותה יותר מסתם העדר אור, כאשר אפשר לפעמים להבחין בצורות, החושך של שלושת הימים הראשונים היה חושך ממשי, שבו לא ניתן להבחין בדבר. הכוכבים לא זרחו, כאילו מצרים כולה כוסתה בענן עבה וחשוך. אבל אפילו כך, השכילו המצרים לנוע ממקום למקום בחשכה. אולם, בפרק הזמן השני, שלושה ימים הבאים, לבשה החשכה צורה של קיום פיסי ממשי. המצרים נעטפו בחשכה כך שהיושב - לא יכול היה לקום, והעומד - לא יכול היה לשבת. הם הוחזקו קפואים במצבם שלושה ימים תמימים.
חלק מהנס היה שהמצרים נותרו בחיים בשלושת הימים האחרונים של המכה. החשכה היתה כה מקיפה, שהיא מילאה את פיהם ואת אפיהם, והקשה מאד על נשימתם. הקב"ה רצה שהמצרים יטעמו ממה שחיכה להם בים סוף: כשיוחזקו חיים תחת לים, כדי שיוכלו לסבול את העינוי שבעליות והירידות של הים. יש הטוענים שהיה זה חשכת הגיהנום; כשאדם חוטא, הוא מאמין שאיש אינו רואה אותו. העונש שלו מתבטא בכך שממנו נמנע לראות אחרים.
בניגוד למצרים, ליהודים היה אור כל ששת הימים. האור האיר להם בעוצמה, אפילו בשעות הלילה, ואז ידעו להעריך את גודל הנס שנעשה למענם. לכל מקום שבאו, אור זה זרח להם. סוף סוף, אפילו כאשר עמד יהודי ליד מצרי, הגוף היהודי הואר, ואילו למצרי לא נותר אלא חשכה. כך יהיה גם בעת הגאולה השלמה.
לאברהם ניתנה הבטחתו של הקב"ה, שצאצאיו יצאו ממצרים ברכוש גדול. אולם, עד כאן, כשיציאת מצרים כה קרובה, עדיין לא צברו היהודים הון כלשהו. וזאת - משום ה' בחר במכת החושך ליזום את הצעדים למלא אחר דבריו. בני ישראל, ששרוים היו באור, נכנסו עתה לבתים המצריים החשוכים, ללא מפריע. הם הסתובבו שם חופשי, ציינו ורשמו את כל הזהב, הכסף, ואבני החן, כל המלבושים היקרים והכלים שהשתייכו למצרים. אפילו עתה, לא לקחו היהודים דבר. הם רק רשמו. אחר-כך, בעת היציאה עצמה, תבעו היהודים תמורה ממשעבדיהם. כשהכחיש המצרי שיש לו דברים בעלי ערך, היה היהודי "מזכיר" לו: "אבל ראיתי חפץ כזה במקום זה בחדר זה...". המצרי נאלץ להודות על האמת, ולספק למי שהיה עבדו היהודי - את החפץ שביקש. כך התאפשר ליהודים לצבור הון רב, כיון שנודע להם מלוא היקף ההון המצרי. אף-על-פי-כן, המשיך פרעה לשלול מבני ישראל את חירותם.
*
מכת בכורות. לפני מכת החושך, כאשר התרה משה בפני פרעה על המכה הקרבה ובאה, נזעם פרעה וציווה שמשה לא יופיע שוב לפניו. בד בבד הזהיר משה גם מפני המכה העשירית והאחרונה - מכת הבכורות. פרעה, שהיה בעצמו בכור, נבהל. הוא גירש את משה מארמונו. בעודו יוצא, אמר משה לפרעה: "כן דיברת! לא-אוסיף עוד ראות פניך! בפעם הבאה, אתה תבוא אלי!"
בעשרה בניסן, שיום שבת היה, נצטוו בני ישראל לקחת שה ולשמור אותו עד לארבעה עשר בניסן. אז נאמר להם לשחוט את השה כקרבן לה' ולתת מדמו על מזוזות ביתם - אות, שבבית גרים יהודים העומדים איתן באמונתם, שה' עומד לגאול אותם מגלותם המרה. זה היה קרבן הפסח. עצם יכולתם של היהודים להקריב שה היה בו משום נס - הרי המצרים עבדו גם לשה (לטלה - האות לחודש ניסן), אולם עתה יכלו היהודים לעשות כרצונם באליל מצרי זה.
בבוקר הארבעה עשר בניסן, חידשו היהודים את מצות המילה. שוב אירע נס: משה רבנו מצא הן את הזמן והן את הכח למול את כל 600,000 היהודים שעמדו להשתתף ביציאת מצרים (אחד הדינים הקשורים בקרבן הפסח מחייב את מילת כל המשתתפים בקרבן). כאמור לעיל, עם התקרב זמן יציאת מצרים, מצאו היהודים את עצמם עירומים ממצוות. זכותן של שתי מצוות אלה, המילה וקרבן הפסח, ששתיהן נעשו באותו יום, עמדה לשמש להם "דרכון" רוחני ליציאת מצרים. ה' צווה גם, שבני ישראל לא יעזו לצאת מבתיהם בליל הט"ו בניסן, בעת שמכת הבכורות עמדה להתרחש.
מכה עשירית זו הובאה על המצרים כיון שפעלו ברצון להרוג ילדים יהודיים בטביעה בנהר, כיון שהשתמשו בהם כלבנים, כיון ששחטו אותם כדי לספק לפרעה את אמבטיות הדם שלו, ועוד. בדיוק בחצות הלילה, עבר הקב"ה בכבודו ובעצמו בכל ארץ מצרים, כשהוא ממית את כל בכורות מצרים. כל הנחשב בכור, הוכה. כך הומת בכור פרעה, שאמור היה לרשת את כסאו, וכך הומתו גם בכוריהם של יועציו ואלופיו של פרעה, ואפילו בכוריהם של השבויים והאסירים, למרות שהללו לא נטלו חלק ישיר בשעבודם של היהודים - וזאת, משום שבשלב מסוים, כאשר סברו המצרים שהם עומדים לשחרר את בני ישראל, הם הציעו לשבויים ולאסירים אלה, אשר כולם עמדו לפני ביצוע גזרי-דין מות, להחליף את היהודים כעבדים. אולם, הם העדיפו להישאר בשבים ולא לאפשר את שחרור בני ישראל.
כאשר הודיע משה על בוא המכה האחרונה הזאת, התייחסו בכורות מצרים במלוא הרצינות. הם התחננו בפני הוריהם שיספקו להם הגנה וישמרו עליהם. אולם ההורים, שחששו מפני פרעה, לא עשו דבר. רבים מהבכורות רגזו על כך, ואפילו קמו על הוריהם והרגו אותם. אבל אפילו אותם בכורות אשר הוריהם התייחסו במלוא הרצינות לאזהרתו של משה רבנו ושמו אותם בבתי ישראל - גם הם הומתו. אפילו בכורות "בלתי-חוקיים", אשר מעמדם נשמר בסוד קודם למכה זו, לא הצליחו למלט את נפשם. רבות מן הנשים המצריות נהגו בחופשיות, והיו מזנות תחת בעליהן. אשה יכלה, אפוא, להחזיק בביתה חמשה "בכורות". כל הבכורות הללו, בין מאמם בין מאביהם, הומתו אף הם. אם לא היה בכור, אזי מת המבוגר שבבית. נשים הרות, אשר עובריהן יועדו להיות בכורות, הפילו. בכורותיהם של מצרים, שהתגוררו בארצות זרות, וכן בכורותיהם מעמים אחרים שהתגוררו במצרים - כולם מתו באותו לילה. עם בוא אור בוקר, לא נמצאה אפילו משפחה אחת במצרים שהצליחה לחמוק ממלאך המוות.
אפילו בכורות הבקר והצאן במצרים הומתו. בכך הוכיח הקב"ה למצרים, שבכורות בהמותיהם, אשר ייחסו להם סגולות מיוחדות, הנם חסרי אונים מול ה'. להחריף עוד יותר את צערם, לא יכלו המצרים למנוע את טריפת בשר מתיהם בידי כלבים ועכברושים - גלוי, ולאור היום. אעפ"י שה' הכה את הבכורות בחצות הלילה, הם שכבו גוססים עד בוקר, כך שהתאפשר ליהודים - שנצטוו להשאר בבתיהם כל הלילה - והם עוד הספיקו לצפות במות אויביהם. לכן, אמרה התורה שהקב"ה הכה כל בכור בחצות-הלילה, וכן היה, ואילו מלאך המוות בא ואסף את נשמותיהם בבוקר.
*
אמר הקב"ה: "אני, ולא מלאך; אני, ולא שרף; אני, ולא שליח; אני, ולא אחר." כאשר ניתנת למלאך רשות להרוג, אין הוא מבחין בין צדיקים לרשעים. על-כן, ה' בעצמו, ולא מלאך, הכה את הבכורות. אולם, כיון שהקדוש ברוך הוא כהן", אסור כביכול היה לו להיטמא בקרב המתים, ולכן שלח את מלאך המוות לסיים את המלאכה (נחלת יעקב, במסכת שמחות). יתרה מזו, מלאך או שרף אינו יכול להבחין בין בכור לבין ילד אחר. רק ה' יכול לעשות זאת, ולכן הוא אמנם עשה!
יש עצמים שאנשים עובדים להם, כגון השמש, ששליח בשר-ודם אינו מסוגל להשמיד. לכן נחוץ היה שהקב"ה בעצמו יעשה זאת, ולא על-ידי שליח כלשהו, כדי לנטרל את אמונת המצרים בעבודה זרה. לכן, בתום המכה האחרונה, סוג העבודה הזרה היחיד שנותר למצרים להאמין בו, היה בעל צפון. ה' התיר למצרים להמשיך ולבטוח באליל זה רק כדי למשוך אותם לים סוף, שם נחלו את תבוסתם הסופית. על-כן אמר ה': "אני ולא אחר; גם לא בעל צפון, כי גם פסל זה יחוסל."
*
ההגדה מסבה את תשומת לבנו למושגים ומכות שונים עוד קודם שהיא מזכירה את עשר המכות. אלה הם: דבר, חרב, התגלות השכינה, מטה משה, ודם.
הדבר יוחד כיון שהופיע יחד עם כל אחת משאר המכות. הוא בא להראות שהביטוי "יד חזקה", אשר בה הביא ה' - לדברי ההגדה - את מכת הדבר, מתייחסת למעשה לכל עשר המכות.
החרב רומזת למכה העשירית, אשר במהלכה הרגו הבכורות המצרים את הוריהם. היא רומזת גם למלאך המוות, שהרג בחרבו את בכורות מצרים.
התגלות השכינה מוזכרת, כיון שה' הבטיח ליעקב אבינו שהוא עצמו יופיע במצרים לשחרר את צאצאיו משעבודם. התגלות זו הייתה, כאשר המית ה' את הבכורות. אעפ"י שמלאה ארץ מצרים טומאה ועבודת גילולים, ולא התאימה איפוא להתגלות מעין זו, ה' הופיע שם בעצמו כדי לגאול את עמו.
מטהו של משה מוזכר, כיון ששמה של כל אחת מעשר המכות נחרט עליו. המטה נברא בערבו של יום הששי לששת ימי הבריאה. אדם הראשון, שבחלקו הוא נפל, העביר אותו לחנוך, והוא מסרו לנח. נח מסר את המטה לאברהם, וממנו הוא הועבר מאב לבן, מיצחק ליעקב ואחר-כך ליוסף. אחרי שנפטר יוסף ובית יוסף נשדד בידי עבדי פרעה, נשאר המטה בארמון פרעה עד אשר נטלו יתרו, יועצו, כשברח למדין. שם הגיע לידי משה רבנו.
הדם משמש כמונח כללי המתייחס לכל עשר המכות. בעצם, מכת הדם היא היחידה אשר בה ישות פיזית, מים, נהפכו בנס למהות אחרת. כל שאר המכות קשורות היו בהשפעות חוץ, אך לא היו כרוכות בשינוי סדרי בראשית על-ידי הפיכת חומר אחד לאחר.
*
יציאת מצרים
כשהוא מזועזע על-ידי המות וההרס המקיפים אותו עתה מכל עבר, השלים פרעה לבסוף עם העובדה, שאין עוד תקווה להחזיק את בני ישראל כעבדים. כיון שכעס על כל מי שיעץ לו להחזיק אותם, הוא צווה עתה להוציאם להורג. זו היתה למעשה סוג ההריגה השלישי שהתרחש אותו לילה: הבכורות המצריים הרגו את הוריהם, המכה קיפדה את חייהם של כל הבכורות, ועתה גזר פרעה להמית את כל יועציו ואלופיו הבכירים. באשר להתנהגותו של פרעה, אומרים חז"ל, שזוהי דרכם של רשעים: תחילה, מסרבים להאמין; כשמוכיחים להם שטעו, מחפשים תירוצים; ובסוף, כשרק הרס והשמדה נגד פניהם, הם מטילים את האשמה על אחרים, לא על עצמם.
פרעה החל לקרוא למשה רבנו. מוכן היה כבר לאפשר לו להוציא את בני ישראל ממצרים. ארמונו של פרעה היה מרחק של חצי ארץ מצרים מגושן. ובכל זאת, בגלל בהלתו, קרא פרעה למשה בקול כה רם, שקולו נשמע בגושן. כשמשה לא בא, החל פרעה להתרוצץ ברחובות מצרים וחפש אותו. בסוף, הגיע לגושן, כשהוא קורא "משה, משה!" ללא הפסק. אולם, לפרעה לא היה מושג איפה משה נמצא, שהרי כל בני ישראל עשו כדבר ה' ונשארו בבתיהם עד הבוקר. לכן, לא היתה לפרעה ברירה: הוא דפק על כל דלת בגושן. אולם, כל מי שנשאל סירב להשיב או הטעה אותו לגבי מקום הימצאו של משה רבנו.

בכל מקום שהלך פרעה באותו לילה, מצא את המצרים בוכים ומתאבלים על גורלם; ואילו אצל היהודים שפתחו לו את דלתותיהם קראו את ה"הלל" בציפיה דרוכה ליציאת ממצרים. לפרעה היה הלילה חשוך, אולם ליהודים היה אור גדול שזרח עליהם, והלילה קרן אור כאור השמש. בתו של פרעה, בתיה, סעדה יחד עם משה ובני משפחתו. "מדוע חייבים המצרים לסבול עונש כה איום?" שאלה אותו. "הלא משפחתי הצילה אותך וגידלה אותך!" "נכון," השיב משה, "וזו הסיבה שאת אישית לא סבלת מהמכות. באשר לפרעה, ביקשתי ממנו לשחרר את היהודים ואחר-כך התריתי בפניו לפני כל מכה, אולם בכל פעם לעג לה' וסירב לציית. זהו עונשו-שלו!"
פרעה, אשר קודם-לכן אסר על משה להופיע שוב לפניו, חיפש עתה את משה בקדחתנות. בסוף מצא אותו. "מהר, צאו מהר! עכשיו!" דרש פרעה. "מה? אנחנו גנבים, שעלינו לצאת באמצע הלילה?" שאל משה. "ה' אסר עלינו לצאת מבתינו עד בוקר," הוא אמר לשליט המצרי. פרעה התחנן, ואמר למשה שכיון שגם הוא, פרעה, בכור, הוא חושש לחייו. משה הרגיע את פרעה, ואמר לו שלא ימות עתה, שהרי הקב"ה רצה שיראה בעיניו נסים עוד יותר גדולים שיתרחשו בעתיד.
*
לא רק פרעה ביקש לשלח את בני ישראל במהירות. כל המצרים התאספו סביב ארץ גושן, והתחננו אל היהודים שיצאו. תשובת בני ישראל היתה, שאסור להם אפילו לצאת מבתיהם עד בוקר. בעלות השחר, בבוקרה של יציאת מצרים, ניסו המצרים שוב ללחוץ על בני ישראל לצאת. היהודים תבעו פיצויים, באמרם: "שאלו לנו מעט בגדים, מעט חפצי זהב וכסף...". תחילה הכחישו המצרים שיש להם חפצים בעלי ערך. "אולם ראינו בביתכם... בחדר כזה וכזה," הסבירו היהודים. כשהבינו, שבעצם יכלו היהודים לקחת קודם לכן כל מה שרצו בלי שיוכל מישהו למנוע אותם, ויתרו המצרים ונתנו להם את חפציהם בעלי הערך. בדרך זו צברו היהודים הון רב, והבטחת הקב"ה לאברהם אבינו, ש"יצאו ברכוש גדול", התקיימה. אפילו פרעה עצמו הגיש ליהודים מתנות רבות ובקר.
בעוד בני ישראל צוברים הון ככל יכולתם, חיפש משה את ארונו של יוסף. כי לפני מותו, השביע כל אחד מבני יעקב את ילדיו שבבוא העת לצאת ממצרים יקחו עמם את עצמות אבותם ויחזירו אותן לארץ הקודש. כיון שהיה משנה למלך מצרים, ידע יוסף שפרעה והמצרים ירצו לשמור את גופו שם, שהרי סגדו לו על שהציל את מצרים מרעב. לכן השביע את אחיו ואת צאצאיו שיקחו עמהם את עצמותיו. עתה, בהגיע שעת היציאה, הלך משה וחיפש את ארונו של יוסף.
יש המפרשים, שיוסף נקבר בקבר הפרעונים. משה הלך שמה וקרא בקול: "יוסף, הגיעה שעת הגאולה!" זע ארון אחד, ומשה נטל אותו עמו. אחרים אומרים, שפרעה ידע על השבועה שהשביע יוסף את אחיו, והבין שאם לא יימצא הארון, לעולם לא יצאו היהודים את מצרים. לכן הטביע את ארונו של יוסף בנילוס. בבוא הזמן, לקח משה לוחית זהב שחרט עליה את השם המפורש ואת המלים "עלה שור", רמז ליוסף. את הלוחית הזה הניח משה בנילוס, והנה! צף הארון למעלה.
לפי דעה שלישית, הצביעה סרח בת אשר למשה על מקום הקבורה שבנילוס. משה קרא בקול: "יוסף, הגיעה שעת הגאולה. אם תצוף עתה, נקחך עמנו. ולא - נהיה משוחררים משבועתך אשר השבעתנו." והנה - צף הארון. חז"ל אומרים, שסרח היא זו, שיותר ממאתים שנה קודם לכן, הודיעה ליעקב שעוד יוסף חי. על כך בירך אותה יעקב, שתחיה לעד. על-כן, היתה בחיים כשיוסף נפטר. היא חזתה בקבורתו, ועוד הוסיפה לחיות כדי להראות למשה איפה מונח הארון.
בני ישראל אספו את מטלטליהם בחפזון וארזו לקראת המסע. כיון שמהרו ולא יכלו להמתין לבצקם לתפוח, הם אפו מצות. כשתרמיליהם על גבם ויחד עם כל ההון אשר רכשו, יצאו בני ישראל ממצרים. אולם, הם לקחו עמם אוכל לשלושים יום בלבד. אך אמונתם בהקב"ה היתה שלמה, וסמכו בבטחון על כך שהקב"ה יספק להם אפילו במדבר את כל המזון והשתיה שיזדקקו להם. באמונה הזאת, הקדוש ברוך הוא התפאר עם עמו ישראל על-ידי ירמיהו הנביא: "כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך; לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה."
*
בני ישראל יצאו ממצרים ביום ט"ו בניסן, בשנת ב'תמ"ח לבריאה. בשמחה יצאו, אחרי ש"שהו" שם מאתים ועשר שנים, אשר במשך 86 מהן סבלו סבל ועינויים שלא יתוארו. מדובר בנס גדול במיוחד: 600,000 אנשים ומאות אלפים נשים וטף נוטשים את מי שהיו עד אתמול אדוניהם, בריש גלי ולאור היום, בלי השמעת מלת מחאה. היתה החוויה הזאת קשה במיוחד למצרים, מצד אחד, עוד עסקו בקבורת מתיהם, אחר שהגופות נטרפו בידי כלבים ועכברושים. מצד אחר, הם צפו בחוסר אונים ביציאת עבדיהם עם חפציהם בעלי הערך.
המדרש מתאר את מצבו של פרעה כדלהלן: מלך ביקש מעבדו לקנות לו דגים. העבד הלך וקנה דג רקוב ומסריח. הזדעם המלך ואמר: יש לך שלוש אפשרויות בחירה. או שתאכל את הדג, או תקבל 100 מלקות, או תשלם על כך. כיון שזה נראה פחות חמור, בחר העבד לאכול את הדג, אבל אחרי טעימה בלבד הסכים ללקות 100 מלקות. בסוף, אחרי שהולקה כבר מחצית מספר המלקות, העדיף לשלם בעד הדג. פרעה נתבקש לשחרר את ישראל. הוא סירב אבל, בסוף, הבין ש: 1) היהודים השתחררו בלאו הכי. 2) הוא ספג מיד ה' החזקה עשר מכות; 3) הוא עצמו תרם להון הרב שהיהודים לקחו עמם בצאתם.
*
קריעת ים סוף
בקשתו המקורית של משה מאת פרעה היתה, שיותר לבני ישראל לצאת מגבול מצרים לשלשה ימים כדי שיוכלו לעבוד את ה'. עתה, למרות כל הסבל שסבלו הוא והמצרים, חשב פרעה שדי יהיה לשחרר את בני ישראל מעבדות. מעולם לא התכוון להתיר להם לצאת בלי לשוב. לוודא שהיהודים אמנם ישובו למצרים אחרי היום השלישי, הוא שלח שומרים ושוטרים ללוות אותם אל תוך המדבר.
למשך שלושה ימים הוביל משה את בני ישראל במסלול מעגלי: לא הישר אל תוך המדבר, אלא דרומה, לכיוון ים סוף וליד אליל "בעל צפון". סיבה אחת לכך, כדי שלא ייתקלו בעצמותיהם של בני אפרים שיצאו מוקדם מדי ממצרים. לא רצה משה שהיהודים יחשבו, שגורל דומה צפוי להם. בתום שלושת הימים דרשו מהם שומריו של פרעה לשוב למצרים. כמובן, שהיהודים סירבו, ואפילו תקפו את השומרים המצריים והרגו את רובם. הניצולים נסו חזרה למצרים. בינתים, החלו המצרים להרהר הרהורים שניים בדבר שחרור היהודים מעבדות. "מי יטפל בשדותינו וביבולינו? מי יעשה את עבודתנו?" שאלו זה את זה. כאשר שבו השומרים לפרעה והודיעו לו, שבני ישראל אינם מתכוונים כלל לחזור - הצית הדבר את השנאה הממושכת ששררה בין המצרים לעבדיהם-לשעבר. מיד תבעו המצרים מפרעה ומצבאו לרדוף אחר בני ישראל ולהשיב אותם מצרימה.
הליכתם במסלול מעגלי הביאה את פרעה לחשוב, שהפסל בעל צפון בלבל אותם וגרם להם להיות כאילו לכודים במדבר. מכאן השתכנע, שביכולתו לרדוף אחריהם ולאלצם לשוב מצרימה. פרעה זימן את צבאו ואמר: "לא אפעל כמלך, שהרי למלך זכות לבחור משלל המלחמה. אולם, אני מוכן לשתף אתכם בשלל על יסודות שוויון!"  פרעה לא המתין לעבדיו. בעצמו רתם את סוסו ואת מרכבתו והוביל את צבאו אל תוך המדבר. המצרים רדפו אחר בני ישראל, וביום הששי אחרי יציאת מצרים, מצאו את מחנה ישראל ליד ים סוף.
דברי התלמוד הבאים, המוכרים היטב והמביאים את דברו של רבי שמעון בר יוחאי, מספקים לנו שעור חשוב ביותר, התקף גם - או במיוחד - היום: מאין הביאו המצרים את הסוסים שרכבו עליהם ושרתמו למרכבותיהם ברדפם אחר בני ישראל? הלא כל בהמתם נהרגו במכות הדבר או הברד?! סוסים אלה לא היו של היהודים, שהרי בני ישראל לקחו עמם את כל בהמתם כשיצאו ממצרים. לא נותרו סוסים במצרים, ובוודאי לא מספיק לשש מאות הרכב הבחור, לאלפי המרכבות ששימשו את שאר הצבא, כולל יותר ממיליון חיילים שרדפו אחר היהודים! התשובה היא, שאלה הסוסים שנשארו בחיים כיון שהשתייכו לאותם מצרים שיראו את ה'. הם האמינו לאזהרתו של משה והשאירו את בהמתם תחת קורת גג בעת המכות. אלה של המצרים יראי ה'. אולם, עתה, לאחר שראו את שחרורם של בחירי ה', הם רדפו אחריהם בלהט קרב. מכאן עלינו ללמוד, אמר רבי שמעון, "כשר שבמצרים הרוג! טוב שבנחשים, רצוץ את מוחו!" יש שאין לסמוך עליהם לעולם בדבר יחסי הידידות בינם לבין עם ישראל.
*
כאשר יצאו בני ישראל ממצרים, ה' סיפק להם את שבעת ענני הכבוד. כל מי שהאמין בה', עננים אלה עטפוהו. אולם, קטני-האמונה לא זכו להגנה זו. יהודים אלה הם שנראו על-ידי האויב, כגון עמלק, נרדפו והותקפו. נוסף לכך, סיפק ה' עמוד אש להאיר את מחנה ישראל בלילה. העננים הופיעו לפנות בוקר, ועמוד האש ברדת החשכה. במובן מסוים, היו הענן והעמוד, ה' בכבודו ובעצמו, העוטף את עצמו בלבוש זה כדי להגן על אומתו האהובה.
ביום הששי אחר יציאת מצרים, חנו ישראל על יד בעל צפון. זה שמו גדול האלילים המצריים, וכאן, ליד פסל ענק זה, קברו המצרים את האוצרות הגדולים שהובאו להם בשנות הרעב. בני ישראל ידעו על המחבוא הזה, ולקחו להם מהשלל, שהיה שווה פי כמה ממה שלקחו ממצרים. בעל ה"מגלה עמוקות" מציין, שכל יהודי יצא ממצרים עם לא פחות מתשעים פרדים הנושאים זהב, כסף ואבנים יקרות. לקרח היו שלש מאות פרדים הנושאים רק את המפתחות לאוצרותיו! מובן, שהמצרים שהבחינו בבני ישראל העומסים גם אוצרות אלה, התרגזו עוד יותר.
פרעה וצבא מצרים התקרבו בינתיים מאד לבני ישראל, שמצאו את עצמם מוקפים מארבעת צדדים. לפניהם ים סוף. מצד אחד מדבר, שבו ראו את חיות הבר הדמיוניים שהציב ה' שם בפניהם. ממול - פי החירות, שני צוקים גבוהים עם גיא בינותם. ומאחור, המצרים הבאים אחריהם במלוא עוצמתם וזעמם.
בני ישראל נתקפו בהלה. הם באו אל משה בתחינה: לא היו די קברים במצרים? מדוע הבאת אותנו הנה למות כאן במדבר? הם נחלקו לארבע קבוצות. היו שאמרו: מוטב שנטבע בים ולא נשוב למצרים. אחרים אמרו: מוטב שנשוב למצרים, אולי ירחמו עלינו אדונינו לשעבר. קבוצה שלישית טענה: נצא אל תוך המדבר ונתמודד עם חיות-הבר! ואילו אחרים הצהירו: נעמוד ונילחם!" אך משה אמר: אל תיראו. ה' יגן עלינו מפני המצרים ואתם לא תראו אותם עוד עד עולם. נתפלל לה' בעד ישענו. בני ישראל הבינו, שזו הדרך הנכונה, והחלו מתפללים. גם משה עמד שם בתפילה אל ה'.
בעוד פרעה רודף אחר היהודים, ומתקרב עוד ועוד, החל אף הוא מהרהר הרהורים שניים. זה עתה הוכתה מצרים בעשר מכות קשות מנשוא, והוא עצמו סבל אבדות גם אישיות וגם כספיות. מנגד, אמר פרעה לעצמו בני ישראל נבוכים מחמת חרות פתאומית, והוא סמך על בעל צפון שיגן עליו. אך שוב היסס: אולי מוטב להשלים עם הפסדיו ולא להסתכן עוד? על כך אמר ה' אל משה: אכביד עוד את לבו וירדוף אחריכם. בדרך זו, אעשה נפלאות רבות וגדולות מאלה וארים את קרן תפארתי, כדי שלכל יהיה ברור: יש אלהים!
חז"ל אומרים, שלכל אומה עלי ארצות יש מלאך המגן עליה בשמים. תפקיד המלאך להגיש לאישור את בקשותיה של האומה ולהגן עליה מפני אויביה. מלאך זה מכהן גם כמעין פרקליט בשמים, כשהוא תובע לדין כל אומה אשר לדעתו עלולה להסב נזק לאומה שהוא שומר עליה. בעוד בני ישראל במצרים, טען מלאכם של המצרים נגד בני ישראל, שגם הם עובדי עבודה זרה ולכן אינם טובים מהמצרים עצמם. לדאבוננו, היה בדבריו משום צדק; אכן, לאורך ימי השעבוד, נכנעו בני ישראל לא רק תחת סבלות מצרים הגשמיים, אלא גם תחת השפעתם הרוחנית, ועבדו בני ישראל אלילים במצרים. עתה, כשחייהם בסכנה, טען המלאך, שאין היהודים ראויים להיגאל. אדרבה, הוא עמד על כך שעתה הזמן המתאים להעניש אותם. "מגיע להם למות!" דרש. כיון שכך, היו בני ישראל בעצם נתונים באותו זמן בסכנה רבה ביותר.
אמר ה' אל משה: "בני בסכנה, ואתה עומד כאן בתפילה? זה איננו זמן לתפילה!... הרם את מטך והושט את ידך על ים סוף, ואגרום לים שיבקע." מוסיף ספר הזהר, שהטענות נגד היהודים היו כה קשות, שהקב"ה נאלץ לגייס דרגת רחמים הנובעת מהרם שבעולמות העליונים - מ"עתיק" - שם אין מידת הדין כלל. רק רחמים מדרגה עליונה זו מסוגלים היו לנטרל את הגזירות שעמדו אז ואיימו על היהודים.
*
הגיע ליל היום השביעי של יציאת מצרים, כ"א בניסן, ויום השביעי של פסח. ה' הורה למשה: "דבר אל בני ישראל ויסעו. ואתה, הרם את מטך, ונטה את ידך על הים ובקעהו... וייראו מצרים כי אני ה'." ענן הכבוד, שקודם לכן הלך לפני מחנה ישראל, עתה עבר ועמד מאחוריו, כשהוא משמש חיץ בין המחנה לבין מחנה מצרים. עמוד האש האיר את מחנה ישראל כל הלילה, ואילו ענן הכבוד החשיך את שמי המצרים. כל הלילה ירו המצרים חצים וחניתות אל עבר מחנה ישראל, אך ענני הכבוד ספגו את כולם ואיש לא נפגע. בעצם, לפי דעות אחדות, חצים וחניתות אלה הושבו, ויחד עם הברד "התלוי" שנשאר מאז מכת הברד, ירדו בשצף על המצרים חסרי-האונים.
משה עשה כדבר ה'. הוא הושיט את המטה אשר בידו על ים סוף, אך הים לא נבקע. אמר הים: אני נבראתי עוד קודם שנבראת אתה, ולא אבקע לפני האדם! משה טען, שהוא בא בשם ה'. הים עמד במריו. בינתים, פרעה והמצרים התקרבו עוד יותר, ובני ישראל חששו יותר. הם פנו למשה, שהבטיח להם שעוד מעט ירדו לים ויחצו אותו. בעוד משה מרים את ידו על הים, והמצרים מתקרבים עוד, טרם הסכים הים להיבקע. יתר על כן, לפתע הבחינו בני ישראל ברפש ובטיט שבחוף הים. הם נזכרו מזכר שעבודם במצרים, ואמרו: גם כאן? הרי במצרים כוסינו בוץ וקברו אותנו בו. מדובר היה במבחן אמונה ברמה הגבוהה ביותר. נחשון בן עמינדב, משבט יהודה, האמין במשה רבנו וקפץ לתוך הים הסוער. עוד הים במריו. המים הגיעו לאפו, ואיימו להציף אותו לחלוטין.
ואז, באותו רגע ממש, נראה ה' בכבודו ובעצמו על הים. מי הים נבקעו לשנים עשר שבילים, שביל לכל שבט. כאשר נבקע ים סוף, כל הימים והנהרות והאגמים, כל גוף מים בעולם נבקעו אף הם, אפילו המים שבכוסות לשתייה. כך נודע לעולם כולו על הנס שחולל ה'.
הקב"ה חולל חמישים נסים לבני ישראל החוצים את ים סוף. ביניהם:
 
1) עצם בקיעת הים.
 
2) קרקעית הים נהפכה מיד ליבשה, כדי שבני ישראל יכלו לעבור בלי תקלות.
 
3) הקרקעית שעליה הלכו התיישרה. במקומות שהיה הים עמוק, קפאו המים לאבן דמוית-שיש, כך שלא יאלצו בני ישראל לטפס כלפי מעלה או כלפי מטה.
 
4) חומות המים שהבדילו בין שבילי שנים עשר השבטים היו שקופות, ואפשר היה לראות שהכל סיימו לחצות את הים בבטחה. נוסף על כך, מי הים יצרו מעין כפה מעל ראשי החוצים.
 
5) מים מתוקים זלגו מחומות המים, כדי שיוכלו בני ישראל לשתותם. המים שלא נשתו נותרו תלויים באוויר.
 
6) כל מיני עצי פרי צמחו מקרקעית הים, כדי שמי שרצה יכול היה לאכול מהפרי. צמחיה צמחה אף היא כדי שהבקר והצאן ירעו.
 
7) ריח ניחוח מגן עדן ליווה את בני ישראל דרך הים.
 
8) חציית הים על-ידי כמה מיליוני בני אדם נמשכה כולה כשעה קלה.
 
9) בני ישראל ראויים היו לראות את השכינה. ביניהם היו מי שאמותיהם נטשו אותם אחרי שנולדו, והשאירו אותם בשדות מחמת גזרות המצרים. הם ראו עתה את השכינה והכירה אותה, ואמרו: "זה אלי ואנוהו!"... התגלות אלהית זו בים סוף היתה כה גדולה עד שאמרו חז"ל: "שפחה ראתה על הים יותר מיחזקאל בן בוזי (שראה בחזון המרכבה)".
 
10) המלאך גבריאל נע במי ים סוף, מזהיר לכל אחד מארבעת כיווניו: "הזהר מפני שמאלם של ישראל, שם יניחו תפילין; הזהר מפני ימינם של ישראל, כי יקבלו תורה מימינו של הקב"ה; הזהר מלפניהם, שם ימולו; והזהר מאחוריהם, שם יהיה קשר תפילין על עורפם".
*
בני ישראל השלימו לפנות בוקר את חציית ים סוף. המצרים הניחו, שאם היהודים יכולים לחצות את הים, גם הם יוכלו לעשות כן. ברדפם אחר בני ישראל, נכנסו לים שעודנו בקוע. בדיוק כאשר יצא היהודי האחרון מהים, נכנס המצרי האחרון אל קרקעיתו. להזכיר למצרים את אשר עשו להם, הפך הקב"ה את קרקעית הים לרפש וטיט, וסוסי המצרים ומרכבותיהם נתקעו שם בבוץ. אז החלו ענני הכבוד ועמוד האש לחמם את הטיט, בעוד המרכבות מתחילות לבעור. תהו ובהו תקפו את מחנה מצרים. בלי אזהרה, התמוטטו חומות המים שיצר הים ושבו למקומם, כך שנבלע כל הצבא המצרי בבת אחת.
לכידת המצרים בתחתית הים עורר ויכוח בבית הדין של מעלה. המלאך המגן על מצרים התחנן למען המצרים לפני הקב"ה. "הלא המצרים לא השמידו ולא הרגו את כל היהודים! כן, הם שעבדו אותם, אבל בני ישראל יצאו ממצרים בחיים ועוד נשאו עמם פיצוי מלא על עבודתם!" "נשב ונדון בעניין," השיב הקב"ה, בעודו מכנס את בית הדין של מעלה. תחילה אמר הבורא: "הלא יוסף הוא שהציל את מצרים מרעב! ואיך הודו לו המצרים? שעבדו את צאצאיו. גזרו עליהם גזרות קשות. אני הוריתי למשה לשוב למצרים ולגאול את ישראל. מה היתה תגובתו של פרעה? הוא גזר גזרות קשות יותר נגד בני ישראל. בסוף, אני בעצמי גאלתי אותם. עתה רודפים המצרים אחר בני ישראל או להרגם או לשעבדם מחדש. על מי עלי לרחם?" למלאך של מצרים לא נותר מה לומר. הוא ביקש רק רחמים: "אתה אל רחום. אנא, רחם על מעשה ידיך!" באותו רגע, ירד מיכאל, המלאך המגן על בני ישראל, למצרים, ונטל עמו גופת ילד יהודי ששובצה בין הלבנים. את הגופה הניח לפני בית הדין של מעלה ואמר: "על מי ירחם ה'? על המצרים הרשעים שהשתמשו בגופות ילדים תמימים כלבנים?" בכך, נחתם גזר דין המוות נגד המצרים.
כח התמוטטות חומות הים על המצרים שיבר את אופני מרכבותיהם. המצרים הושלכו בכוח הנה והנה, וכל עצמותיהם נשברו. אולם ה' שמר על נשמותיהם ללא פגע. הוא רצה שירגישו את כל הכאב והסבל. הוא רצה שיטעמו מעט ממה שטעמו בני ישראל במצרים. מצרים רבים נזרקו ממרכבותיהם, ונרמסו על-ידי חיילים אחרים וסוסיהם. הקרובים לאחורי הצבא, ניסו לשוב לחוף, אך אפילו הגיעו ליבשה, היו המים עולים עליהם ובולעים אותם. ה' אף שמר על הפרשים שיידבקו בסוסיהם, כך שהושלכו הנה והנה במים כמו תבשיל בסיר רותח.
ובדיוק כפי שנענשו המצרים שרדפו אחרי היהודים, כך נענשו אלה שנותרו במצרים. הם נהרגו באש ובמיני מיתות קשות אחרות. ה' עשה שכל מצרי יאלץ לצפות בסבל חברו. בכך נאלצו להודות, שהם נענשים מיד ה' ולא מכישוף או מאסונות טבע. רק לפרעה הותר לעבור חי את החוויה הזאת. המדרש מלמד, שהוא חי עוד כאלף שנה והומלך מלך על נינוה. כאשר נשלח יונה לנבא בנינוה, שהעיר תיהפך אם לא יחזרו בתשובה (יונה ג), נסיונו האישי והישיר של פרעה בכל הנוגע לכוחו של הקב"ה - הוא שעודד את העם לשוב מדרכם הרעה.
בתחילה בלע הים את כל המצרים ואת סוסיהם. בני ישראל חששו ואמרו: כשם שאנו יצאנו מהים בצד הזה, אולי ייצאו המצרים בצד אחר? איך נדע כי מתו? ה' גרם לים לפלוט את גופות המצרים ואת כל סוסיהם. בצפותם לנצחון, קישטו המצרים את עצמם ואת סוסיהם בכל הזהב ואבני החן שהצליחו למצוא. שלל זה, שעלה בהרבה על כל מה שהוציאו בני ישראל אתם ממצרים, מונח היה עתה על חוף ים סוף. אעפ"י שמשה רצה עתה שבני ישראל יתקדמו לקראת ארץ הקודש, היה לו קשה מאד לשכנע אותם לזוז מים סוף (כמו היום?) כי האוצרות שבחוף היו מפתים ביותר.
*
במדבר סיני
אחרי שראו את כל הנסים הנפלאים שנעשו למענם, החלו בני ישראל לשיר בשבחו של הקב"ה. הם הביטו גם לעתיד, והתפללו שיהיו ראויים לקבל את התורה, להיכנס לארץ הקודש ולבנות את בית המקדש. אומר הפסוק: "ויאמינו בה' ובמשה, עבדו". שואלת המכילתא: "אם האמינו בה', מהי אמונתם במשה? מכאן יש ללמוד שכאשר אדם מאמין בצדיק אמיתי, זה כאילו האמין בבורא עולם." ההפך גם הוא נכון: אי אפשר להגיע לידי אמונה תמימה בה' אם אינו מאמין בצדיקים אמיתיים, כי הם שליחיו - להביא את דברו לתוך העולם הזה.
נפלאותיו של הקב"ה לא נסתיימו בבקיעת ים סוף. המן ירד מהשמים כל יום מארבעים השנים שהיו היהודים במדבר סיני, כשכל משפחה זוכה למנה יומית בהתאם לגודלה. לפנות בוקר, היה הטל יורד ועמו - המן. ואז שכבת טל שניה היתה יורדת ומכסה על המן. כשקמו בני ישראל, היה המן הניסי מוכן להם. אם, אמנם, התעכבו בנטילת מנתם היומית עד אחרי השעה השלישית, היה המן נמס בטל וזורם מהמחנה. בסופו של דבר, היתה תערובת זו של מן וטל מגיעה למקום מרוחק, וחיות הבר היו שותות אותה. צייד שצד אחת החיות הללו ואכל ממנה היה טועם את טעמו המיוחד של המן ומשבח את ה' ואת עמו ישראל.
ביום שבת לא ירד המן. במקומו, ירדה מנה כפולה בימי ששי, מנה המיועדת לשני הימים. נוסף על כך, היה המן מגיע לכל אדם לפי מעשיו. אם צדיק הוא, היה מן יורד ממש ליד אהלו. אם לא, היה נאלץ לצאת ולאסוף אותו. יתר על כן, כל אדם יכול היה לחוש במן כל טעם שהוא רצה. המן היה חם או קר, בהתאם לרצון האוכל באותה שעה. המן נספג כולו בגופי האוכלים אותו, ולא נצבר כפסולת היוצאת מהגוף.
ליהודים היתה גם אבן שהלכה אתם מחנייה אחת לשניה. אבן זו סיפקה להם, דרך נס, מים מתוקים מהמדבר. כאשר חנה העם, היה נשיא כל שבט לוקח את מטהו ומותח קו באדמה מהאבן לאזור חניית שבטו. המים היו זורמים מהאבן ומגיעים לכל יהודי עפ"י צרכיו. נוסף לכך, היו דשא ועצים צומחים סביב האבן כדי לקיים את הבקר ואת הצאן.
בנוסף היו שבעת ענני הכבוד שנלוו את בני ישראל במהלך ארבעים השנים ששהו במדבר. עננים נפלאים אלה - לא רק שהסתירו את בני ישראל מעיני כל, הם גם סיפקו להם הטבות רבות נוספות. העננים שימשו כמורה-דרכם, ציינו את דרכם המתוכננת ויישרו להם את הדרך שהלכו בה.  מעולם לא נאלצו לעלות בהר או לרדת אל תוך גיא. נוסף לכל אלה, סיפקו העננים לבני ישראל גם הגנה מפני האקלים הקשה של המדבר ומפני מתקפת אויביהם. אף על פי שיצאו להלחם בעמלק, באמורי, במדיינים, בסיחון ובעוג, אף חייל מבני ישראל לא מת בקרב.
העננים הקיפו את בני ישראל הקפה מלאה, כך שכאשר נעו בדרך, בעצם העננים נשאו אותם, כמאמר הפסוק: "ואשא אתכם על כנפי נשרים". יתרה מזו, כל יום ניקו העננים וגיהצו את מלבושיהם של בני ישראל. בכך בטל הצורך להשקיע בטיפול בבגדים, שנותרו במצב מצויין במהלך כל שהותם במדבר. באשר לבגדיהם של הילדים, עם צמיחת הילד, גדלו מלבושיו עמו.
עם הקמת המשכן (אחרי מעמד מתן תורה), שהיה גם נפלא וגם נאה כליל יופי, נהנו היהודים מנס נוסף: התגלות יומית של השכינה הקדושה.
בני ישראל התקדמו עד להר סיני. שם חנו, למרגלות ההר. ההתגלות שעמדה להופיע אליהם היתה ללא ספק אחד מגדולי הנסים של כל הזמנים. אולם, אומרת ההגדה: "אילו קרבנו לפני הר סיני, ולא נתן לנו את התורה - דיינו!" השאלה נשאלת מאליה: הלא מטרת יציאת מצרים היתה קבלת התורה על-ידי בני ישראל. איזה טעם יש להגיע להר סיני, לולי ניתנה התורה? רש"י מסביר, שכאשר חנו למרגלות ההר, חנו "כאיש אחד בלב אחד". המפרשים מוסיפים: "די היה להגיע למרגלות ההר, אם רק להשיג אחדות נפלאה כזו!"  כדי שיגיעו בני ישראל לדרגת אחדות כזו, שווה היה להביאם להר סיני!
אולם, הנס המשמעותי ביותר היה ההתגלות שבהר סיני. שם התגלה הקדוש ברוך הוא לבני ישראל ונתן להם את התורה. העולם וכל אשר בו נבראו רק לרגע זה של התגלות זו כדי שהכל יקבלו את דברו ויידעו כי ה' הוא מי שברא את כל העולם ואת כל אשר בו, והוא אשר הוציא את ישראל ממצרים. ההתגלות בהר סיני ומתן תורה הם הסיבה החשובה ביותר לחגיגת חג הפסח, ובעיקר - ליל הסדר.
 
 


   
 


חבילת דמי חנוכה תשע''ח

חבילת דמי חנוכה תשע''ח

סט ליקוטי מוהר''ן עם פירוש "נעימות נצח"

הפירוש המבואר ביותר בשפה קלילה ועשירה מאת: הרב חיים קרמר, למכירה במחיר מעולה!!
סט ליקוטי מוהר''ן עם פירוש "נעימות נצח"

באש ובמים

ביוגרפיה היסטורית וקורות חיי רבי נתן מברסלב-תלמידו המובהק של רבי נחמן
באש ובמים

אין פייער אין וואסער

אין פייער אין וואסער

לעבור את הגשר הצר

מדריך מעשי לתורתו של רבי נחמן מברסלב מאת: הרב חיים קרמר
לעבור את הגשר הצר

אנטומיה של הנשמה

גוף האדם? לא מה שחשבת! ע''פ תורתו של רבי נחמן מברסלב מאת: הרב חיים קרמר
אנטומיה של הנשמה

איש תבונה ידלנה

איש תבונה ידלנה

שיח הנשמה

שיח הנשמה

הכסא הריק

מציאת תקווה ושמחה מתוך ספרי רבי נחמן מברסלב
הכסא הריק

עלי מרפא

מרשמים לעוצמה פנימית, למשמעות ולתקווה
עלי מרפא

הנשק העדין

תפילות לרגעים גדולים ולשעות קטנות
הנשק העדין

אשפוך את ליבי

הרוצה לשפוך את הלב, ולא יודע כיצד. אשפוך את לבי: תפילות: רבי נתן מברסלב. ליקוט: ל. ריצ'מן
אשפוך את ליבי

אזמרה-איה

שני ספרים בכריכה אחת אזמרה-להתבונן רק בנקודות החיוביות שלך איה-אין בנמצא מקום רחוק מהשם יתברך אזמרה-איה: מאת אברהם גרינבאום
אזמרה-איה

צוהר-מים

שני ספרים בכריכה אחת צוהר-דרך אמת פשוטה יש "צוהר" להקרין לקושי הגדול ביותר מים-שקרים יש הרבה,אמת רק אחת!!! צֹהר-מים: מאת אברהם גרינבאום
צוהר-מים

אוצר מתנת חינם

להיות עשיר אמיתי, למשוך מ"חשבון" מקורי ומיוחד "אוצר מתנת חינם" ממשנתו של רבי נחמן מברסלב מאת: הרב חיים קרמר
אוצר מתנת חינם

גן הנשמות

כיצד מתמודדים עם נסיונות החיים? מתורתו של רבי נחמן מברסלב מאת: הרב אברהם גרינבאום
גן הנשמות

תיקון הכללי

רקע והסבר לגילוי המיוחד של רבי נחמן מברסלב על תיקון הכללי
תיקון הכללי

זו ארצי

ארץ ישראל זו ארצי!!! מבריאת העולם עד רגע זה ממש, על-פי תורת רבי נחמן מברסלב מאת:הרב חיים קרמר
זו ארצי

יפי הבריאה

צילומים: עירית עשת מור, פתגמים "הכסא הריק"
יפי הבריאה

הרקיע השביעי

שבת עם רבי נחמן מברסלב
הרקיע השביעי

חנוכה

חנוכה עם רבי נחמן מברסלב מאיר את האור היישר אליך
חנוכה

מגילת אסתר

לשחזר את סיפור המגילה לדורינו ע''פ תורת רבי נחמן מברקסלב
מגילת אסתר

הגדה של פסח פירוש נחלי מגדים

הגדה של פסח פירוש נחלי מגדים

הגדה של פסח

לחוש את קושי השעבוד, לדעת מי הם פרעה וחרטומיו, לחוש את הישועה, לראות מאורעות אלו עכשיו לנגד עיניך...
הגדה של פסח

ליקוטי מוהר''ן (כתב אשורית)

ליקוטי מוהר''ן- תורתו של רבי נחמן מברסלב בכתב אשורית "מהדורת סטאר"
ליקוטי מוהר''ן (כתב אשורית)

ליקוטי מוהר''ן נעימות נצח א' תורות א'-ט'

הפירוש המבואר ביותר בשפה קלילה ועשירה מאת:הרב חיים קרמר חלק א' תורות א'-ט'
ליקוטי מוהר''ן נעימות נצח א' תורות א'-ט'

ליקוטי מוהר''ן פירוש נעימות נצח חלק ב תורות י-יט

הפירוש המבואר ביותר בשפה קלילה ועשירה מאת:הרב חיים קרמר חלק ב' תורות י'-יט'
ליקוטי מוהר''ן פירוש נעימות נצח חלק ב תורות י-יט

ליקוטי מוהר''ן עם פירוש נעימות נצח חלק ג' (תורות כ'-כח')

הפירוש המבואר ביותר בשפה קלילה ועשירה מאת:הרב חיים קרמר חלק ג' תורות כ'-כח'
ליקוטי מוהר''ן עם פירוש נעימות נצח חלק ג' (תורות כ'-כח')

ליקוטי מוהר''ן עם פירוש נעימות נצח חלק ד' (תורות כט'-לט')

הפירוש המבואר ביותר בשפה קלילה ועשירה מאת:הרב חיים קרמר חלק ד' תורות כט'-לט'
ליקוטי מוהר''ן עם פירוש נעימות נצח חלק ד' (תורות כט'-לט')

ליקוטי מוהר''ן עם פירוש נעימות נצח חלק ה' (תורות מ'-נה')

הפירוש המבואר ביותר בשפה קלילה ועשירה מאת:הרב חיים קרמר חלק ה' תורות מ'-נו'
ליקוטי מוהר''ן עם פירוש נעימות נצח חלק ה' (תורות מ'-נה')

ליקוטי מוהר''ן עם פירוש נעימות נצח חלק ו' (תורות נז'-סה')

הפירוש המבואר ביותר בשפה קלילה ועשירה מאת:הרב חיים קרמר חלק ו' תורות נז'-סה'
ליקוטי מוהר''ן עם פירוש נעימות נצח חלק ו' (תורות נז'-סה')

ליקוטי מוהר''ן עם פירוש נעימות נצח חלק ז' (תורות ס''ו-פ''ג)

ליקוטי מוהר''ן עם פירוש נעימות נצח חלק ז' (תורות ס''ו-פ''ג)

ליקוטי מוהר''ן עם פירוש נעימות נצח חלק ח' (תורות פ"ד-קע"ח)

ליקוטי מוהר''ן עם פירוש נעימות נצח חלק ח' (תורות פ"ד-קע"ח)

אבידת בת מלך-לילדים

המעשיה הראשונה מהספר הקדוש סיפורי מעשיות מרבי נחמן מברסלב, מעובד לילדים נכתב בחרוזים ומתחתיו המילים המקוריות
אבידת בת מלך-לילדים

אבידת בת מלך דיסק+ספר

אבידת בת מלך דיסק+ספר

6 ספרונים

הכיסא הריק,הנשק העדין,עלי מרפא,אשפוך את ליבי,אזמרה-איה,צוהר-מים,אוצר מתנת חינם,גן הנשמות,תיקון הכללי
6 ספרונים
 

 
 
 
   
 


LIKUTEY MOHARAN SET

LIKUTEY MOHARAN Translated by Moshe Mykoff Annotated by Chaim Kramer
LIKUTEY MOHARAN SET

RABBI NACHMAN’S STORIES

Translated and annotated by Rabbi Aryeh Kaplan
RABBI NACHMAN’S STORIES

RABBI NACHMAN’S WISDOM

RABBI NACHMAN’S WISDOM

THE ALEPH-BET BOOK

Translated by Moshe Mykoff
THE ALEPH-BET BOOK

TZADDIK

Translated by Avraham Greenbaum
TZADDIK

KITZUR LIKUTEY MOHARAN 2 vol

(Abridged Likutey Moharan) Translated by Yaakov Gabel Edited by Moshe Schorr, Y. Hall
KITZUR LIKUTEY MOHARAN  2 vol

ADVICE

Translated by Avraham Greenbaum
ADVICE

A Bit More Advice

A Bit More Advice

Anatomy of the Soul

By Chaim Kramer with Avraham Sutton
Anatomy of the Soul

CROSSING THE NARROW BRIDGE

A Practical Guide to Rebbe Nachman’s Teachings By Chaim Kramer Edited by Moshe Mykoff
CROSSING THE NARROW BRIDGE

Rebbe nachman and You

Rebbe nachman and You

THROUGH FIRE AND WATER

The Life of Reb Noson of Breslov By Chaim Kramer Edited by Avraham Greenbaum
THROUGH FIRE AND WATER

.THE COLLECTED LETTERS - of Reb Noson of Breslov 2 Vol

.THE COLLECTED LETTERS - of Reb  Noson of Breslov 2 Vol

UNTIL THE MASHIACH

The Life of Rabbi Nachman By Rabbi Aryeh Kaplan Edited by Rabbi Dovid Shapiro
UNTIL THE MASHIACH

?Mashiach- Who? What? When

By Chaim Kramer Edited by Avraham Sutton
?Mashiach- Who? What? When

BETWEEN ME & YOU

Compiled by Yitzchok Leib Bell (Softcover)
BETWEEN ME & YOU

THE FIFTIETH GATE SET

Likutey Tefilot – Reb Noson’s Prayers Translated by Avraham Greenbaum Translated by Yaacov Dovid Shulman
THE FIFTIETH GATE SET

THE FIFTIETH GATE vol.1:prayers 1-20

Likutey Tefilot – Reb Noson’s Prayers Translated by Avraham Greenbaum
THE FIFTIETH GATE vol.1:prayers 1-20

THE FIFTIETH GATE vol.2:prayers 21-40

Likutey Tefilot – Reb Noson’s Prayers Translated by Avraham Greenbaum
THE FIFTIETH GATE vol.2:prayers 21-40